פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"א
6265/17
לפני:
כבוד הרשמת ליאת בנמלך
המבקשת:
גילה ריאר
נ ג ד
המשיבים:
1. יהודה ברבי
2. כונס הנכסים הרשמי
בקשה להארכת מועד
החלטה
לפניי בקשה למתן ארכה להגשת עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 2234/16 מיום 12.7.2017.
לאחר עיון בחומר שלפניי סבורה אני כי אין מקום להיעתר לבקשה.
המועד להגשת עתירה לדיון נוסף נמנה ממועד מתן פסק הדין (ראו: הוראת תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, תשמ"ד-1984; בש"א 3991/16 בשארה נ' עזבון עפיפה אנדראוס ג'רייס , פסקה 2 (19.7.2016) והאסמכתאות המובאות שם), ומכאן כי הבקשה הוגשה עשרה ימים לאחר שהמועד להגשת העתירה חלף. במאמר מוסגר אעיר בהקשר זה כי לא נעלם מעיני כי לדברי המבקשת שלחה היא בפקסימיליה בקשה למתן ארכה במועד האחרון להגשת העתירה, אולם זו לא התקבלה לרישום ואינה לפניי; המבקשת לא הבהירה מדוע הבקשה הנוכחית הוגשה רק כעבור עשרה ימים; והמבקשת אף לא הבהירה האם עת ניסתה להגיש את הבקשה המקורית יידעה על כך את המשיבים בד בבד עם שליחתה לבית המשפט, כך שלא נטען ולא הוכח כי לא התגבשה הסתמכותם של המשיבים על סופיות פסק דין טרם הגשת הבקשה הנוכחית. בנסיבות אלו סבורה אני כי יש לבחון את הבקשה בהתאם למועד הגשתה בפועל, דהיינו כבקשה שהוגשה לאחר שהמועד להגשת העתירה חלף (ראו והשוו בשג"ץ 9099/01 אבו הרביד נ' בית הדין הארצי לעבודה , פסקה 3 (26.12.2001) (להלן: עניין אבו הרביד )), הגם שאעיר כי גם לו היה מקום לראות בבקשה כבקשה שהוגשה ביום האחרון שהיה נתון למבקשת להגשת העתירה סבורה אני כי לא היה בכך כדי לשנות את מסקנתי כי אין מקום להיעתר לבקשה. זאת שכן לאחר עיון בנימוקי הבקשה סבורה אני כי הנימוקים אותם העלתה המבקשת בבקשתה אינם מגבשים "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה.
המבקשת, אשר אינה מיוצגת, ערה לפרק הזמן אשר נתון היה לה להגשת ההליך (ויוזכר כי בהתאם להלכה הנוהגת המועד להגשת עתירה לדיון נוסף נמנה מיום מתן פסק הדין וימי הפגרה באים במניין הימים להגשת העתירה, ראו בש"א 6927/11
רוכמן נ' קיבוץ מענית , פסקה 11 (24.1.2012)) , אלא שלדבריה לא יכלה "לתת דעתה" לכך בפרק זמן זה בשל נסיבות אישיות-משפחתיות עליהן עמדה. אולם, איני סבורה כי נסיבות אלו מגבשות "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה. בין היתר אציין כי הבקשה
אינה נתמכת בתצהיר או באסמכתאות התומכות בנטען, וכי על בסיס הבקשה הקצרה שהוגשה איני בידי לקבוע כי לא היה בידי המבקשת להגיש את העתירה במועד הקבוע בדין. עוד אוסיף כי המבקשת עתרה למתן ארכה ממושכת מאוד של כשישים ימים ממועד הגשת הבקשה (כמעט שלושה חודשים ממועד מתן פסק הדין), וארכה כאמור אינה סבירה בהתחשב בפרק הזמן המצומצם הקבוע בדין, וגם בהתחשב בהיקפו הצר של פסק הדין. הדברים יפים במשנה תוקף בהתחשב בגישה הקפדנית והמצמצמת הנוהגת עימנו בבחינת בקשה למתן ארכה להגשת עתירה לדיון נוסף, וזאת נוכח אופיו המיוחד של הליך הדיון הנוסף השמור למקרים נדירים וחריגים (ראו עניין אבו הרביד , פסקה 2).
עוד נתתי משקל לכך שלאחר עיון בפסק הדין שבהתייחס אליו מבוקשת הגשת עתירה לדיון נוסף, סבורה אני כי סיכויי ההליך שהגשתו מתבקשת אינם תומכים אף הם במתן ארכה. פסק הדין ניתן פה אחד, ועל פני הדברים לא נפסקה בגדרו הלכה ה"עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון" או "שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בעניין" קמה הצדקה לערוך דיון נוסף בפסק הדין (ראו לשון סעיף 30 (ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984).
בנסיבות אלו כולן, וגם לאחר שנתתי משקל לכך שהמבקשת אינה מיוצגת, סבורה אני כי המבקשת לא הרימה את הנטל להוכיח כי יש להעניק לה ארכה ממושכת כמבוקשה להגשת עתירה לדיון נוסף, ולפיכך הבקשה נדחית.
משלא התבקשה תגובה, לא ייעשה צו להוצאות.
ניתנה
היום, ט"ו בכסלו התשע"ח (3.12.2017).
ליאת בנמלך
ר ש מ ת