בש"א 5590/14 יצחק טוויג נ. הפניקס הישראלי , חברה לביטוח

ביום 31.7.2014 ניתן פסק-דינו של בית המשפט העליון בע"א 8930/12. בפסק-הדין נקבע כי יש להפחית מהפיצוי שנפסק למבקש (בגין הנזקים שהוסבו לו בתאונת דרכים) סכום כולל של 500,000 ₪. ביום 18.8.2014 פנה המבקש לבית המשפט בבקשה לתקן את פסק-דינו. כמו-כן הגיש (ביום 19.8.2014) בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף, כך שהעתירה תוגש תוך 15 ימים מיום מתן ההחלטה בבקשה לתיקון פסק-הדין. ביום 7.9.2014 נדחתה בקשת התיקון, וכעת מונחת לפניי הבקשה להארכת מועד.

דין הבקשה להידחות.

כידוע, לפי תקנה 4

ל תקנות סדר הדין בדיון נוסף , התשמ"ד-1984, המועד להגשת בקשה לדיון נוסף על פסק-דין של בית המשפט העליון הוא תוך 15 ימים מיום מתן פסק-הדין. "פרק הזמן הקצר" – כך נפסק – "כמו גם מנייתו החל מיום מתן פסק הדין, ולא מיום המצאתו, נובעים מייחודו של הליך הדיון הנוסף, אשר סוטה מהרעיון של סופיות הדיון עם מתן פסק הדין בערעור, ויוצר נדבך שיפוטי נוסף" ( בש"א 7155/06

יונה נ' עו"ד אינסל (3.10.2006)). לאור מאפייניו המיוחדים של הליך הבקשה לדיון נוסף, נקבע כי הדרישה לקיומו של "טעם מיוחד" להארכת מועד תיושם באופן דווקני ונוקשה (ראו בש"א 6180/09 פלונית נ' פלוני (13.9.2009)).

בענייננו, חלף הגשת בקשה לדיון נוסף במועד הקבוע בדין, בחר המבקש לנקוט הליך של בקשה לתיקון פסק-הדין. על בקשה זו האחרונה אמר בית המשפט העליון בהחלטתו מיום 7.9.2014 כי היא "תמוהה, בלשון המעטה", וכי מדובר למעשה "בערעור על פסק הדין של ערכאת הערעור, במסווה של בקשה לתיקון, הליך שאינו מוכר במקומותינו". איני סבור כי הגשת הליך כזה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף.

מעבר לכך אוסיף כי הסיכוי לקיום דיון נוסף במקרה זה נחזה על פני הדברים להיות נמוך ביותר. על-פי פסיקה מוש רשת, ובהתאם לסעיף 30(ב) ל חוק בתי המשפט [נוסח משולב] , התשמ"ד-1984, הליך הדיון הנוסף שמור למקרים נדירים ויוצאי-דופן שבהם נקבעה במסגרת פסק-הדין הלכה הסותרת הלכה קודמת או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה מצדיקה לקיים דיון נוסף לפני הרכב מורחב של שופטים. בענייננו, מדובר בפסק-דין בעניין גובה הפיצוי המגיע למבקש, ומעיון בפסק-הדין עולה כי על פני הדברים לא נקבעה בו כל הלכה חדשה. יצוין, כי המבקש טוען שבית המשפט סטה מן ההלכה בדבר גדרי ההתערבות של ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומומחיות, אולם בזהירות הראויה אומר כי טענה זו אינה מסוג הטענות המביאות את המקרה לגדרי סעיף 30(ב) הנ"ל.

עוד אוסיף כי לא נעלמה מעיני הטענה כי לאחר פסק-הדין החליף המבקש את ייצוגו, אולם ככלל, חילופי ייצוג אינם "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת הליך, לא כל שכן הליך של בקשה לדיון נוסף, ומכלול הטעמים שצוינו לעיל הביאוני כאמור לכלל מסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשה.

סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.