ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ. צחי טוויג

השופט י' עמית :

1.

המשיב והמערער שכנגד (להלן: המשיב ) יליד 5.12.1969, נהג-מנופאי במקצועו, נפגע במהלך עבודתו ביום 20.3.2006 שעה ששרשרת המנוף נקרעה ונחתה על ראשו. אין כיום חולק כי התאונה בה נפגע התובע היא תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975. המשיב אושפז משך כשלושה חודשים, עבר הליך שיקום במרכז רקנאטי לנפגעי ראש, ולמד שמאות רכב.

התאונה הוכרה גם כתאונת עבודה, ונכותו הרפואית המשוקללת של המשיב עומדת על 64.1% בהתאם לנכויות שנקבעו על פי המומחים שמונו על ידי בית המשפט, בצירוף מספר נכויות שנקבעו על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל ), כמפורט להלן: בתחום האורטופדי – 5% עקב שבר זיז קוצני של חוליה 1 D ; בתחום הנוירוכירורגיה – 20% בגין כאבי ראש ופגיעה קוגניטיבית, 20% בגין חולשת פלג שמאל וחוסר יציבות, 10% בגין צלקת מכערת, 10% בגין חסר עצם עם קרניופלסטיקה. בנוסף נקבעו הנכויות הבאות על ידי המל"ל: עיניים – 10% בגין פזילה; אא"ג – 10% בגין טינטון; בתחום הנפשי – 10%.

אציין כי המל"ל קבע גם נכויות נוספות, החופפות את הנכויות שנקבעו על ידי מומחי בית המשפט, והעמיד את נכותו הכוללת של המשיב על 47.5% בצירוף תקנה 15 ל תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: התקנות ) במלואה.

2.

בית משפט קמא קבע כי נכותו הרפואית של המשיב עומדת על 70% (כאמור, צ"ל 64.1%), והעמיד גם את נכותו התפקודית של המשיב על 70%. כן נקבע למשיב קיצור תוחלת חיים בשיעור של 20% (עד גיל 72) לאחר שהתמנה מומחה בתחום הקרדיולוגי, ובית המשפט הסיק מתשובותיו כי בעקבות אוטם שריר הלב שהמשיב חווה בשנת 2004 ובשל נטייתו לטרשת עורקים בגיל צעיר יש להניח כי תקוצר תוחלת חייו.

המשיב עבד משנת 2000 ועד למועד התאונה כנהג-מנופאי והשתכר סך של 9,110 ₪ בממוצע. בית משפט קמא קיבל עדותו של המעביד לפיה התעתד לקדם את המשיב לתפקיד ניהולי תוך כשנתיים, ובהתאם לכך העמיד את שכרו של המשיב על 13,000 ₪ החל משנתיים מיום התאונה. בחודש יוני 2008 הסתיים הטיפול השיקומי במרכז רקנאטי, ובחודש אוגוסט 2010 השלים המשיב את לימודי ההנדסאות, ומשכך, קבע בית משפט קמא כי יש לחשב הפסד שכר מלא עד למועד זה.

בגין הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים פסק בית משפט קמא סך של 100,000 ₪; בגין עזרת הזולת נפסק סכום כולל לעבר ולעתיד של 250,000 ₪; בגין ניידות נפסק סך של 30,000 ₪ לעבר, ולעתיד סך של כ-700 ₪ לחודש החל מגיל 67 ועד גיל 72; בגין הוצאות רפואיות נפסק סך של 100,000 ₪ לעבר ולעתיד.

בהתאם לפסיקתא שנערכה על ידי בא כוח המשיב, סכום הפיצוי הכולל הועמד על כ-3.6 מיליון ₪, בניכוי תגמולי מל"ל בסך כ-2.1 מיליון ₪.

על כך נסבו הערעור והערעור שכנגד.

3.

המערערת, המבטחת, התמקדה בערעורה בשלושה נושאים: נטען כי לא היה מקום להעמיד את נכותו התפקודית של המשיב על 70%; כי טעה בית המשפט בכך ש"הקפיץ" את בסיס השכר מ-9,100 ₪ ל-13,000 ₪; וכי לא היה מקום לפסוק 100,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות, באשר אלה מכוסות על ידי המל"ל מאחר שמדובר בתאונת עבודה.

המשיב טען בערעור שכנגד, כי לא היה מקום לקבוע קיצור תוחלת חיים; כי היה מקום להעלות את בסיס השכר; כי במקום לחשב את הפסד כושר ההשתכרות על פי 70% היה על בית המשפט לבחון את פערי השכר בפועל בין השכר שהשתכר המשיב לפני התאונה לבין השכר שהוא משתכר כיום; וכי נוכח הנכות התפקודית שנקבעה לו, יש להעלות את הסכום של 250,000 ₪ שנפסק לזכותו בגין עזרת צד ג'.

4.

ככלל, פעמים רבות נאמר בפסיקה כי "הערכת נכותו התפקודית של נפגע, היא מהנושאים המובהקים הנמצאים בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית. כך בדרך כלל, וכך במיוחד בנפגעי ראש, שהערכת נכותם התפקודית אינה מהדברים הקלים" (ע"א 4919/09 עזאם נ' דנית בר , בפסקה 6 (14.6.2011); ע"א 438/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב , בפסקה 5 (23.7.2014)). למרות זאת, ועל אף שהעמדנו כלל זה נגד עינינו, מצאנו כי יש מקום להתערב בנכות התפקודית שנקבעה על ידי בית משפט קמא, וזאת משלושה טעמים עיקריים.

ראשית , בית משפט קמא טעה בשיעור הנכות הרפואית המשוקללת והעמידה על 70%, ודומה כי טעות זו הביאה אותו להעמיד גם את הנכות התפקודית על אותו שיעור.

שנית , חלק מהנכויות שנקבעו למערער, כמו צלקת, פזילה, טינטון וחוסר עצם בגולגולת (10% בגין כל אחת מנכויות אלה), אינם תפקודיים במובהק, ומבלי שנעלם מעינינו כי לצירוף נכויות בתחומים שונים עשויה להיות השפעה מצרפית גבוהה יותר מסך הנכויות.

שלישית , ועיקרו של דבר. מבלי להתערב בממצאי המהימנות של בית משפט קמא שנתן אמון בעדותו של המשיב ואשתו בנוגע לירידה בתפקודו, הרי שלא ניתן משקל למכלול הראיות והנתונים האובייקטיביים, מהם ניתן להסיק כי השלכות פגיעת הראש על תפקודו של המשיב בשדה התעסוקה אינן חמורות במיוחד (כאמור, המומחה בתחום הנוירוכירורגי העמיד נכותו הצמיתה של המשיב על 20% בגין כאבי ראש ופגיעה קוגניטיבית על פי סעיף 34ג לתוספת לתקנות (לפני תיקון תשע"ב). כך, כבר עם סיום הטיפול במכון רקנאטי נאמר במסמך של המכון מיום 13.3.2008 כי המשיב "מתקדם יפה מאוד בתוכנית השיקום. הוא מפגין מוסר עבודה גבוה ויכולות אינטלקטואליות מרשימות". ואכן, כשנתיים וחצי לאחר התאונה, המשיב החל ללמוד במגמת הנדסת מכונות וסיים לימודיו בקבלת תואר הנדסאי במגמת מכונות בהצטיינות. לכך יש להוסיף כי המשיב התנייד ללימודיו בגפו, רשיונו לנהיגת רכב כבד אמנם נשלל אך הוא נהג על אופנוע, נוהג ברכבו הפרטי ומתפקד באופן עצמאי מחוץ לביתו. מאז חודש ספטמבר 2010 עובד המשיב בעבודה פיזית לא קלה כמשנע מכוניות, כאשר במסגרת עבודתו הוא מעביר רכבים למכוני רישוי ומחזיר את הרכבים לאחר הבדיקה. במקביל, לומד המשיב שמאות רכב, ולאחר הבחינות הוא אמור לעבור תקופת התמחות בתחום זה.

דומה כי יש בכל אלה כדי להעיד על שיקום מוצלח של המשיב, שאינו עולה בקנה אחד עם העמדת נכותו התפקודית על 70%. לאור כל זאת, אני סבור כי ראוי להעמיד את נכותו התפקודית של המערער על 50%, ואף זאת מתוך מגמה של התערבות מינימלית בהערכת הערכאה הדיונית את הנכות התפקודית.

5.

דומה כי גם לא הונחה תשתית של ממש לעלייה בשכרו של המשיב שנתיים לאחר התאונה. משך חמש שנים עבד המשיב שעות רבות ביום ושכרו לא השביח. בית משפט קמא הסתמך על אמירתו של המעביד כי התכוון לקדם את המשיב לתפקיד ניהולי, אך המעביד אישר כי בחלוף שש שנים מהתאונה עדיין לא אייש את התפקיד הניהולי שלכאורה ייעד למשיב, והוא עצמו מבצע את התפקיד. בנסיבות אלה, ספק אם היה מקום להסתמך על דברים בעלמא של המעביד ועל אמירתו בחקירה החוזרת כי בגין אותו קידום המשיב היה עולה בשכרו בשיעור של 15%-10% בתוספת רכב צמוד.

עם זאת, הצמדת שכרו של המשיב מיום התאונה ועד ליום פסק הדין מביא לשכר של כ-11,000 ₪, ודומני כי רשאי היה בית משפט קמא לקחת בחשבון השבחה של השכר ממועד פסק הדין ואילך, כך שניתן להותיר את הסכום של 13,000 ₪ על כנו.

6.

אשר לפיצוי בסך 100,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות – אלה אכן לא הוכחו כדבעי, אך איננו רואים להתערב בראש נזק זה, משהשתכנע בית משפט קמא כי המשיב נדרש לטיפולים שונים, בעיקר טיפולים של רפואה משלימה וטיפול פסיכולוגי לו ולאשתו, שאינם מכוסים בסל הבריאות.

7.

הערעור שכנגד : דומני כי יש ממש בטענת המשיב, כי לא היה מקום לקבוע קיצור תוחלת חיים אך בשל אירוע אוטם לבבי וצינתור שעבר המשיב בשנת 2004, בהיותו בן 35. ברם, אין לכך משמעות של ממש בקביעת הפיצוי, למעט העלאת-מה בחישוב הפיצוי בגין עזרת צד ג'. הסכום של 250,000 ₪ שנפסק על ידי בית משפט קמא בראש נזק זה הוא לכאורה נמוך, ואינו עולה בקנה אחד עם הנכות התפקודית הגבוהה שנקבעה על ידו, אך מחומר הראיות עולה כי המערער אינו נזקק לעזרת צד ג' של ממש, והסכום שנפסק לזכותו הוא בגין עזרת צד ג' בסמוך לאחר התאונה ועזרה מסוימת בפעולות משק הבית.

בגין הפסדי פנסיה נפסק לזכות המשיב סך של 100,000 ₪, ויש מקום להגדלת הסכום, באשר שיעור ההפסד צריך להיגזר מהפסדי ההשתכרות בעבר ובעתיד, בהתאם להפרשות המעביד על פי צווי ההרחבה (על פי צו ההרחבה דהיום הפרשת המעביד

עומדת על 12%. וראו ע"א 7548/13 שפורן דיווי נ' ז'ק תורגמן בפסקה

5 (27.1.2014); לאופן חישוב הפסדי פנסיה ראו פסק דינה של השופטת וילנר בת.א. (מחוזי חיפה) 16951-04-10

ע.מ.מ נ' ע.מ.ר.

(31.12.2013)).

8.

לסיכום, על רקע ההפחתה בשיעור הנכות התפקודית והעמדת בסיס השכר על 11,000 ₪ עד למועד פסק הדין, ומנגד, העלאת הסכום שנפסק בגין הפסדי פנסיה ותוספת-מה בעזרת צד ג' מתוך הנחה של תוחלת חיים רגילה, ומבלי להידרש לחישוב מדוקדק, אנו מוצאים כי יש להפחית מהפיצוי שנפסק למערער סכום כולל של 500,000 ₪ נכון ליום פסק דיננו.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.