ע"א 2730/13 פלוני נ. פלוני

1.

לפני בקשה לעיכוב ביצוע חלקי של פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 879/08, השופט ש' ברלינר ) מיום 17.3.2013.

2.

המשיב, שהוא כיום כבן 19, נפגע בשנת 2007 בתאונת דרכים, ובעקבותיה הפך לנכה לצמיתות (להלן: התאונה ). בשנת 2008 הגיש המשיב כנגד המבקשים תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. לצורך הדיון בתביעה, בחן בית המשפט קמא חוות דעת רפואיות של מומחה בתחום הפלסטיקה ושל מומחה בתחום האורתופדיה, שהתייחסו לנזקים הפיזיים שנגרמו למשיב בעקבות התאונה, וכן חוות דעת רפואית של מומחה בתחום הפסיכיאטריה שהתייחס לנזק הנפשי שגרמה התאונה למשיב. בית המשפט קמא העמיד את שיעורה של הנכות שנגרמה למשיב על 64%; וכן קבע כי נגרמה לו ירידה בכושר ההשתכרות בשיעור של 70%. בית המשפט קמא ציין כי בטרם התאונה היו הישגיו הלימודיים של המשיב בינוניים וכי רמת ההבעה שלו בעל פה ובכתב, באותה עת, הייתה נמוכה. נוכח כך, קבע בית המשפט קמא כי בסיס שכרו של המשיב לצורך חישוב הפיצויים אינו מגיע לגובה שכר הממוצע במשק, והוא הועמד על סך של 7,500 שקל. בית המשפט קמא קבע, בהמשך לכך, כי המשיב איבד בעקבות התאונה 48 שנות עבודה עתידיות, וכן כי כבר במועד פסק הדין אבדו לו 10.5 חודשי עבודה. בגין הפסד השתכרות זה פסק בית המשפט למבקש קמא פיצוי בסך של 1,680,000 שקל, בתוספת פיצוי בסך של 100,000 שקל בגין הפסד פנסיוני.

3.

בית המשפט קמא קבע עוד כי למשיב יש קשיי ניידות וכי הוא יזדקק לעזרה עד סוף חייו. בגין ראש נזק זה פסק לו בית המשפט קמא פיצויים בסך של 800,000 שקל. בנוסף, בית המשפט קמא פסק למשיב פיצוי בסך של 60,000 שקל בגין ראש הנזק של התאמת דיור לצרכיו ופיצוי בסך של 120,000 שקל בגין הוצאות רפואיות שונות.

4.

בסיכומו של דבר, בית המשפט קמא קבע, אם כן, כי למשיב נגרם נזק בסך של 2,899,00 שקל, אשר ממנו יש לנכות סך של 210,000 שקל בגין התגמולים שיקבל מהמוסד לביטוח לאומי. כך, בחשבון סופי, פסק בית המשפט קמא למשיב פיצוי בסך של 2,689,000 שקל בצירוף הוצאות משפט, וכן חייב את המבקשים בשכר טרחת עורך דין בסך של 409,000 שקל.

5.

המבקשים הגישו לבית משפט זה ערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא, ויחד עמו הגישו את הבקשה שלפני, במסגרתה ביקשו כי העברת סך של 1,000,000 שקל מתוך הפיצוי שנפסק למבקש תעוכב עד להכרעה בערעור.

6.

המבקשים טוענים כי סיכויי הערעור הם גבוהים. במסגרת זאת, טוענים המבקשים, בין היתר, כי המשיב לא מיצה את זכויותיו מול המוסד לביטוח לאומי, וכי בית המשפט קמא שגה בכך שלא ניכה מהפיצוי שפסק למבקש סכום כלשהו בגין כך. כן טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט קמא כאשר לא העמיד את בסיס שכרו של המשיב על גובה השכר החציוני בלבד, וכן כי שגה בכך שפסק למשיב פיצוי גבוה יתר על המידה בגין ראש הנזק של ניידות ועזרת הזולת. לטענת המבקשים, אם יתקבלו טענותיהם, יופחת הפיצוי שנפסק למשיב בסכום של יותר ממיליון שקל.

7.

בהתייחס למאזן הנוחות, טוענים המבקשים כי אם יתקבל ערעורם, יקשה עליהם מאוד להיפרע מן המשיב, וזאת נוכח גילו הצעיר, מחד גיסא, והסכום הנכבד שנפסק, מאידך גיסא. המבקשים מוסיפים וטוענים כי עיקר הפיצוי שנפסק למשיב הוא לצרכים עתידיים, וכי גם אם תתקבל בקשתם יועבר לידי המשיב סכום של למעלה משני מיליון שקלים, כך שעיכוב הביצוע החלקי לא יגרום לו כל נזק.

8.

המשיב מתנגד לקבלת הבקשה. לשיטתו, סיכויי הערעור שהגישו המבקשים הם קלושים, מאחר שסכום הפיצוי שנפסק הוא נמוך בהתחשב בחומרת הפגיעה שנגרמה למשיב, ובכלל זה הסיכוי הממשי שבעתיד תקטע רגלו מעל הברך. המשיב מוסיף וטוען כי אין ממש בטענה לפיה לא מיצה את זכויותיו מול המוסד לביטוח לאומי. המבקש טוען גם כי עמדת המשיבים לפיה יש להעמיד את בסיס שכרו לצורך חישוב הפיצויים על השכר החציוני במשק מנוגדת להלכה הפסוקה. כמו כן, מצביע המשיב על כך שהוא הגיש ערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט קמא, המכוון לכך שייפסק לו פיצוי גבוה בהרבה. המשיב סבור, כי הודעת הערעור של המבקשים, שהיא בת שלושה עמודים בלבד, הוגשה אך מסיבות טקטיות, וכי קיים סיכוי גבוה מאוד כי בית משפט זה יורה על הגדלת סכום הפיצוי שנפסק למשיב.

9.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה באתי לידי מסקנה כי דינה להידחות.

10.

כידוע, בעל דין שזכה בהליך זכאי לממש את פירות זכייתו, ואין בהגשת ערעור על פסק דין, כשלעצמה, כדי להצדיק את עיכוב ביצועו (ראו: תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). הדברים נכונים ביתר שאת בהתייחס לפסקי דין כספיים, שהנטייה לגביהם היא להימנע מעיכוב ביצוע, מאחר שככלל מימוש שלהם אינו בלתי הפיך (ראו למשל: ע"א 6952/12 ביו נ' קלמנסון , בפסקה 15 (7.1.2013)).

11.

ההכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע מבוססת על שני שיקולים: סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. בענייננו, לא שוכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובת המבקשים, מאחר שהם לא הציגו תשתית עובדתית התומכת בטענתם לפיה יתקשו להיפרע מהמשיב אם יתקבל ערעורם, מלבד העובדה שהסכום אשר הבקשה התייחסה אליו הוא נכבד. כפי שציין בית משפט זה פעמים רבות, טענה בנוגע לחוסר יכולתו של הזוכה להשיב את שזכה בו אם תתהפך התוצאה בערעור אינה יכולה להיטען בעלמא (ראו למשל: ע"א 8621/09 המאגר הישראלי לביטוחי רכב - "הפול" נ' ניזאר , בפסקה 10 (11.11.2009); ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טוויג , בפסקה 3 (25.12.2012)). כפי שציין השופט נ' הנדל בעניין דומה, אין מקום לעיכוב ביצוע "רק בשל העובדה שעסקינן בחיוב כספי בשיעור ניכר" (ראו:

ע"א 8313/11 כלל

חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית , בפסקה 3 (12.2.2011)). כפי שהטעים השופט נ' סולברג, דברים אלה יפים גם באותם מצבים שבהם חברות הביטוח מבקשות לעכב אך חלק מן הסכום שנפסק, בקשה "שממבט ראשון היא שובת לב...

גם באלה יש להוכיח כי סיכויי הערעור ומאזן הנוחות מטים את הכף לטובת עיכוב ביצוע חלקי או מלא" (ראו: ע"א 5665/12 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' אל שמאלי , בפסקה 6 (24.10.2012)).

12.

נוכח קביעתי זו ביחס למאזן הנוחות, אינני נדרשת לקבוע מסמרות בנוגע לסיכויי הערעור. בנושא זה היריעה פתוחה לטיעונים לשני הצדדים – בשים לב גם לכך שהמשיב הגיש ערעור שכנגד. עם זאת, לא למותר לציין כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהערכת הנזק של הערכאה הדיונית, אלא בנסיבות שבהן מתגלה בה טעות בולטת (ראו למשל: ע"א 3785/09 אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' כהן , בפסקה 6 (21.2.2011)).

13.

בשולי הדברים, אציין כי המבקשים הלינו על כך שהמשיב לא המציא להם עותק מתגובתו לבקשת עיכוב הביצוע. ככל שהמשיב אכן לא עשה כן, הרי שאני מורה לו להמציא להם עותק כזה לאלתר. אין בכך כדי להשפיע על החלטתי, מאחר שממילא לא עומדת למבקשים זכות להשיב על התגובה.

14.

סוף דבר: הבקשה נדחית. למען הסר ספק, עיכוב הביצוע החלקי הארעי עליו הוריתי בהחלטתי מיום 2.5.2013 מבוטל בזאת. המבקשת 2, הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ, תשא בהוצאות המשיב בסך של 5,000 שקל.