ע"א 6519/13 דניאל קאושני נ. עמוס בן עטיה

1.

בפני בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 4.8.2013 (ת"א 53346-08-10, השופטת ע' וינברג-נוטוביץ ).

2.

המבקש והמשיב הם שכנים בבית דו משפחתי בעל קיר משותף הממוקם במגרש בשטח של 933 מ"ר בעיר רעננה (להלן: המגרש ) שבו הם רשומים כבעלים במשותף. המבקש רשום כבעלים במשותף של כ-27% מהמגרש (קרי כ-250 מ"ר) ואילו המשיב רשום כבעלים במשותף של כ-73% מהמגרש (קרי כ-683 מ"ר).

3.

ביום 31.8.2010 הגיש המבקש לבית המשפט קמא תביעה שבה טען כי רישום הזכויות בחלוקה האמורה נובע מטעות, ולמעשה הוא זכאי להירשם כבעלים של 350 מ"ר המצויים בחלק המערבי של המגרש, ואילו המשיב אמור להירשם כבעלים של 583 מ"ר בלבד המצויים בחלק המזרחי של המגרש, וזאת בהתאם לחלוקה הנהוגה בפועל בין הצדדים מאז ומתמיד. הסעדים שהתבקשו בתביעה היו תיקון הרישום בפנקס המקרקעין, וכן קביעה שהמבקש זכאי לעשות שימוש בשביל גישה למגרש אשר לטענת המבקש הוא משותף לשני הצדדים (להלן: השביל המשותף ). המשיב מצידו הגיש תביעה שכנגד, שבה עתר לסילוק ידו של המבקש מהשטח שבו הוא מחזיק באופן בלעדי וחורג מהיקף חלקו במקרקעין, להורות על צו הריסה למבנים הנמצאים על שטח זה וכן לחייבו בתשלום דמי שימוש בגין השטח האמור משנת 2006 ועד לסילוק ידו ממנו בפועל.

4.

התשתית העובדתית שהולידה את הסכסוך בין הצדדים פורטה על-ידי בית המשפט קמא. ביום 19.2.1984 רכש המבקש את חלקו במגרש במסגרת הסכם מכר שנכרת בינו לבין בעל זכויות קודם, ובו נאמר, בין היתר, כי הוא מתייחס לדירת קוטג' הנמצאת "על חלקה ששטחה 350 מ"ר" (להלן: ההסכם הראשון ). בשנת 1993 בוצעה פרצלציה של המגרש וחלקו הופקע, ולאחר רישום הפרצלציה נרשם בפנקס המקרקעין כי חלקו של המבקש במגרש הוא כ-250 מ"ר, וכי חלקו של הבעלים האחר הוא כ-683 מ"ר. ביום 29.12.2005 נחתם הסכם בין הבעלים האחר לבין המשיב, אשר רכש ממנו את זכויותיו ובו צוין במפורש כי המשיב מודע לכך שהזכויות בפועל של קודמו קטנות מן ההיקף הרשום שלהן (להלן: ההסכם השני ).

5.

בית המשפט קמא דחה את תביעתו של המבקש. תחילה, קבע בית המשפט קמא כי המבקש הגיש את תביעתו בשיהוי כבד, כ-23 שנים לאחר שנעשתה הפרצלציה, וזאת למרות שידע על הטעות שנפלה לטענתו ברישום הזכויות במקרקעין עוד בשנת 2000, קרי כעשר שנים לפני הגשת התביעה. יחד עם זאת, בית המשפט קמא הוסיף ובחן את טענות המבקש גם לגופן. בית המשפט קמא ציין כי האמור במרשם המקרקעין מהווה ראיה חותכת לתוכנו, ולפיכך על מי שעותר לשינוי האמור בו מוטל נטל כבד ביותר, שהמבקש לא עמד בו. באופן יותר ספציפי, הוסבר כי המבקש לא הצליח להוכיח כי רכש 350 מ"ר נטו ולא ברוטו (קרי שההפקעה לא גרעה מחלקו במגרש). בית המשפט קמא קבע עוד בהקשר זה כי המבקש לא הוכיח שהמשיב רכש במסגרת ההסכם השני שטח של 555 מ"ר או 583 מ"ר בלבד, כפי שקרה לטענתו של המבקש. לפיכך, דחה בית המשפט קמא את בקשתו של המבקש לתיקון הרישום בפנקס המקרקעין. עם זאת, קיבל בית המשפט קמא את תביעת המבקש להורות למשיב לאפשר לו לעשות שימוש בשביל המשותף.

6.

בהתייחס לתביעה שכנגד, קבע בית המשפט קמא כי הבעלות הרשומה בפנקסי המקרקעין אינה קובעת את הסדרי החזקה בין הצדדים, ואלה אמורים להיקבע לפי הסכם שיתוף במקרקעין, אשר בנסיבות העניין מעולם לא נחתם. נוכח כך, קבע בית המשפט קמא כי המבקש נדרש להעביר למשיב את השטח העודף שבו הוא מחזיק ועושה בו שימוש בלעדי (להלן: השטח העודף ), כך שחזקתו הבלעדית תשקף את שיעור חלקו בבעלות במקרקעין. בית המשפט קמא הוסיף כי חיוב זה אינו מתייחס לשטח הספציפי שאותו ביקש המשיב לקבל במסגרת התביעה שכנגד. בהתייחס לתביעת המשיב לחייב את המבקש בדמי שימוש, קבע בית המשפט קמא כי המשיב אכן זכאי לקבל מהמבקש דמי שימוש בגין השטח העודף שבו החזיק, אך זאת רק ממועד הגשת התביעה. הלכה למעשה, בית המשפט קמא העדיף את חוות דעתו של השמאי דוד טיגרמן, שהוגשה מטעמו של המשיב, על פני חוות דעתו של השמאי אהוד המאירי שהוגשה מטעמו של המבקש, ועל בסיס האמור בה חייב את המבקש לשלם למשיב דמי שימוש בסך של 79,844 שקל. כן השית בית המשפט קמא על המבקש הוצאות משפט בסך של 100,000 שקל, בהתחשב, בין השאר, בהתנהלותו הדיונית הפגומה.

7.

ביום 1.10.2013 ערער המבקש לבית משפט זה על פסק דינו של בית המשפט קמא, בד בבד עם הערעור הוגשה בקשת עיכוב הביצוע דנן, שבה עותר המבקש לכך שתשלום החיוב הכספי אשר הושת עליו בפסק דינו של בית המשפט קמא יעוכב עד להכרעה בערעור, או לכל הפחות כי כספי התשלום יופקדו בקופת בית המשפט. במסגרת הבקשה טוען המבקש כי סיכויי הערעור שאותו הגיש הם גבוהים, בשים לב לכך שקביעתו של בית המשפט קמא לפיה אין לתקן את המרשם בהתייחס למגרש נוגדת את הראיות הקנייניות, את הראיות התכנוניות, את המצב השורר בשטח במשך כ-27 שנה, כמו גם את התשריטים שהוצגו. כן טוען המבקש כנגד הוצאות המשפט הגבוהות שהשית עליו בית המשפט קמא. בהתייחס למאזן הנוחות, טוען המבקש כי הסכום הכולל שאותו הוא נדרש לשלם (179,844 שקל בתוספת ריבית והצמדה) הוא סכום גבוה, וקיים חשש שיהיה זה בלתי אפשרי לגבותו מהמשיב אם יתקבל הערעור, בהתחשב בכך שהמשיב עצמו העיד כי אינו עובד באופן מסודר כיום.

8.

המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי סיכויי הערעור שהגיש המבקש הם קלושים. לטענת המשיב, פסק דינו של בית המשפט קמא מבוסס על קביעות מהימנות ועובדה שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהן. בהקשר זה, הוא מוסיף ומציין כי בית המשפט קמא שמע 12 עדים ואפשר למבקש להגיש ראיות ככל שחפץ. לעניין מאזן הנוחות, טוען המשיב כי הוא נוטה במובהק לטובתו, בשים לב לכך שהמבקש מחזיק בשטח העודף וכך מוסיף להתעשר ללא זכות שבדין. המשיב מוסיף וטוען כי המבקש לא הצביע על שום נזק שייגרם לו אם לא יעוכב ביצועו של פסק דינו של בית המשפט קמא. לשיטתו, אין כל חשש לכך שהמבקש לא יוכל להיפרע ממנו אם יתקבל הערעור, לנוכח העובדה ששווי זכויותיו של המשיב במגרש מוערך בכשבעה מיליון שקל, ובנוסף לכך נמצאים בבעלותו ארבעה רכבים ונכסי מקרקעין נוספים שמושכרים על-ידו ומניבים הכנסה חודשית.

9.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, על נספחיהן, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, בעל דין שזכה בהליך זכאי לממש את פירות זכייתו, ואין בהגשתו של ערעור על פסק דין, כשלעצמה, כדי להצדיק את עיכוב ביצועו (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). בקשת עיכוב ביצוע מתקבלת אפוא רק בהתקיים שני תנאים מצטברים – מאזן הנוחות (כאשר זה נוטה לטובת המבקש) וסיכויי הערעור (כאשר אלה טובים). לענייננו, חשוב לציין, כי בחינתו של מאזן הנוחות נעשית על יסוד ההנחה שברגיל אין מקום לעכב חיוב כספי, מאחר שביצוע תשלום אינו נחשב לבלתי הפיך; ולא כל שכן כאשר מדובר בסכום שנפסקו כהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין (ראו למשל: ע"א 6593/12 מנאר ייעוץ כלכלי והשקעות בע"מ נ' חמאיסי , בפסקה 4 (23.9.2012)).

10.

בענייננו, מתגובת המשיב לבקשה עולה כי המבקש לא יתקשה להיפרע ממנו אם יתקבל הערעור. המבקש לא הציג תשתית עובדתית התומכת בטענתו באשר לכך שהמשיב לא יוכל לעמוד בהשבת הזכייה אם הדבר יידרש. זאת, הגם שבית משפט זה חזר וקבע, כי הנטל להוכחת טענה כזו מוטל על המבקש לעכב את ביצועו של פסק הדין, והיא אינה יכולה להיטען בעלמא (ראו למשל: ע"א 2730/13 פלוני נ' פלוני , בפסקה 11 (30.5.2013)). בנסיבות אלה, לא ניתן לומר כי מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובתו של המבקש. על כן, איני נדרשת להביע עמדה בנוגע לסיכויי הערעור, מה גם שאף המשיב ערער על פסק דינו של בית המשפט קמא. עם זאת, לא למותר לציין כי למעלה ממחצית הסכום שהמבקש עותר לעכב את תשלומו נובעת מחיוב בהוצאות משפט, אשר בו נוהגת ערכאת הערעור להתערב רק במקרים נדירים וחריגים (ראו למשל: ע"א 8340/10 מ.ו השקעות בע"מ נ' רשות המיסים בישראל – משרד האוצר , בפסקה 23 (30.1.2013)).

11.

סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, ישא המבקש בהוצאות המשיב בסך של 7,500 שקל.