ע"א 3827/14עוז והדר בניה בע"מ נ. מפלס רם בניה ופיתוח בע"מ

1.

בפני בקשה לעיכוב ביצוע של החלטה שקיבל בית המשפט המחוזי בנצרת במסגרת תיק פירוק ביום 10.11.2013 (פר"ק 376-09, כבוד השופט ע' עיילבוני ). בהחלטה זו התקבלה תביעה שהגיש עו"ד עדי בראונשטיין, מפרק חברת רם בניה ופיתוח בע"מ (להלן: החברה שבפירוק ), לחייב את המבקשות בתשלום סכומים שונים לחברה שבפירוק.

2.

החברה שבפירוק הוקמה על ידי המבקשות, עוז והדר בניה בע"מ (להלן: עוז והדר ) ו- N.B.A Enterprises (Tzfat construction) Inc.

(להלן: המבקשות ), מצד אחד, והמשיבה 3, חברת מפלס רם בניה ופיתוח בע"מ (להלן: המשיבה 3 ), מצד אחר, למתן שירותי קבלנות בפרויקטים של הקמת מבני מגורים ומבני ציבור. החברה שבפירוק ביצעה פרויקטים קבלניים עבור המבקשות וכן עבור לקוחות חיצוניים. בשלב מסוים, התגלע סכסוך בין המבקשות לבין המשיבה 3 בנוגע לגובה התשלום שבו חייבות המבקשות לחברה שבפירוק בגין הפרויקטים שבוצעו על-ידה. לטענת המשיבה 3, המבקשות היו חייבות בתשלום של הוצאות החברה שבפירוק בגין פרויקטים אלה, בתוספת רווח קבלני בשיעור של 20%. לעומת זאת, המבקשות טענו כי הן חייבות בתשלום של הוצאות החברה בגין פרויקטים אלה בלבד. מחלוקת זו גרמה לקיפאון בניהול החברה שבפירוק, ובהמשך גם לפירוקה.

3.

לאחר מינויו, הגיש המפרק תביעה נגד המבקשות לתשלום מלוא הוצאותיה של החברה שבפירוק בגין הפרויקטים שביצעה עבורן, בתוספת רווח קבלני בשיעור של 20%.

4.

בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה בחלקה, והורה על תשלום ההוצאות בתוספת רווח קבלני, אך בשיעור פחות של 10%. בית המשפט המחוזי ציין כי אמנם הצדדים לא השכילו לערוך מסמך בכתב שממנו ניתן יהיה ללמוד באופן ישיר על כוונותיהם באשר לתשלום לחברה שבפירוק, אולם בהתבסס על התנהגות הצדדים, הנסיבות שהובילו להקמת החברה שבפירוק, הנוהג המקובל בענף הבניה וכלל נסיבות העניין, מן הראוי שהמבקשות ישלמו לחברה שבפירוק גם רווח קבלני. בקובעו כי שיעור הרווח צריך לעמוד על 10% הסתמך בית המשפט המחוזי על חוות דעתו של המומחה שמונה על-ידיו והוגשה לאחר שהמומחה נפגש עם הצדדים ובחן את טענותיהם.

6.

נוכח האמור לעיל נקבע כי המבקשות ישלמו לחברה שבפירוק הוצאות בתוספת רווח קבלני בשיעור של 10% מהיקף העבודות שביצעה עבורן, בניכוי כל סכום שאושר על פי תביעות החוב שהגישו המבקשות למפרק, ככל שאכן אושר סכום שכזה. עוד נקבע כי עוז והדר תשיב לחברה שבפירוק סך של 87,500 שקל, שנגבה על-ידיה שלא כדין מאחת הדיירות בפרויקט של החברה שבפירוק, בגין עבודות שביצעה החברה שבפירוק. בנוסף, קבע בית המשפט המחוזי כי המבקשות ישיבו לחברה שבפירוק סך של 453,000 שקל, לאחר שבמסגרת הדיון שהתקיים במעמד הצדדים הובהר כי אין מחלוקת על החובה להשיבו לקופת הפירוק.

7.

ביום 29.5.2014 הגישו המבקשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקשות, בית המשפט המחוזי שגה בכך שהכריע במחלוקות העובדתיות שבין הצדדים מבלי לבררן בדרך של הגשת תצהירים וקיום דיון הוכחות. לטענתן, אין לקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי על מה לסמוך, משעה שלא קוים הליך הוכחות כדבעי. במסגרת הערעור, המבקשות מתייחסות בפירוט לקביעות העובדתיות בהחלטת בית המשפט ומנסות להפריכן, אחת לאחת. בנוסף, טוענות המבקשות כי בית המשפט המחוזי שגה בקובעו כי שיעור הרווח הקבלני עומד על 10% מההוצאות. לטענתן, הן הצביעו על נימוקים כבדי משקל שלא לקבל את חוות דעתו של המומחה שמינה בית המשפט המחוזי, ואף ביקשו לסמוך את טענותיהן בחוות דעת מומחה מטעמן, אלא שבית המשפט המחוזי לא אפשר להן לעשות כן.

8.

ביום 12.6.2014 המבקשות הגישו בקשה לעיכוב ביצוע של פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשה צוין כי ביום 13.5.2014 שלח המפרק למבקשות דרישת תשלום בסך כולל של 1,761,105 שקל. במכתב מטעמו של המפרק, שצורף כנספח לבקשה,

צוין כי הסכום הכולל שעל המבקשות לשלם לפי החלטת בית המשפט המחוזי עומד על סך של 3,497,319 שקל וכי מסכום זה יש להפחית את סך תביעת החוב שהגישו המבקשות למפרק בסך של 1,736,214 שקל.

9.

המבקשות טענו כי למפרק לא ייגרם נזק אם תעוכב החלטתו של בית המשפט המחוזי שכן במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי נרשם עיקול לטובת המפרק על שלוש דירות שבבעלותן, המוערכות בסך כולל של כ-2,400,000 שקל.

10.

המפרק, מצידו, מתנגד לבקשה לעיכוב ביצוע. לטענת המפרק, יש לדחות את הבקשה כבר משום שהמבקשות כלל לא התייחסו לשיקולים שיש להביא בחשבון בבקשה לעיכוב ביצוע, קרי סיכויי ההצלחה בערעור ומאזן הנוחות.

11.

בכל הנוגע למאזן הנוחות, המפרק מציין כי המבקשות לא טענו כי יהיה להן קושי להשיב את המצב לקדמותו ולגבות את כספן אם יתקבל הערעור שהגישו. בנוסף, טוען המפרק כי נטייתם של בתי המשפט היא שלא לעכב פסקי דין המורים על חיוב כספי. המפרק מוסיף וטוען כי המבקשות לא הוכיחו מהו שוויין של הדירות המעוקלות, וכי זה נופל בהרבה מחובן (לטענתו, הסכום הכולל אשר על המבקשות לשלם לפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי נכון למועד הגשת התגובה מטעמו עומד על סך של 4,346,000 שקל בעוד שלטענת המבקשות שווי הדירות עליהן מוטל העיקולים עומד על סך של 2,400,000 שקל בלבד).

12.

המפרק טוען עוד כי עיון בכתב הערעור מעלה כי סיכוייו נמוכים. בעניין זה נטען כי המתווה הדיוני שאומץ על-ידי בית המשפט המחוזי – שהיה מבוסס על מינוי מומחה מטעמו באשר למחלוקות הכספיות בין הצדדים ובהמשך לכך הכרעה במחלוקות המשפטיות – הוסכם על-ידי הצדדים בדיון מיום 25.6.2012. עוד טוען המפרק כי, הלכה למעשה, לצדדים ניתנה הזדמנות להעלות את טענותיהם בפני המומחה ובפני בית המשפט המחוזי בדיונים שהתקיימו בפניו לאחר שהתקבלה חוות דעת המומחה.

13.

עוד טוען המפרק כי המבקשות טרם שילמו את הסכום שאינו שנוי במחלוקת, בסך של 453,000 שקל, למרות שהן אינן מערערות על הצורך בהשבתו לקופת הפירוק.

14.

גם המשיבה 3 טענה כי יש לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע, בציינה כי המבקשות לא הראו שהן עומדות בשיקולים לעיכוב ביצוע פסק הדין וכי שווי הדירות המעוקלות נמוך משווי החוב.

15.

ביום 18.6.2014 הגישו המבקשות בקשה להגשת תשובה לתגובות לבקשה לעיכוב ביצוע. בהחלטתי מיום 30.6.2014 נעתרתי לבקשתן.

15.

בתשובה מטעם המבקשות נטען כי הערעור שאותו הגישו נסב על כל הסכומים שנקבעו בהחלטת בית המשפט קמא, לרבות הסכום של 453,000 שקל. עוד טוענות המבקשות כי ממילא חצי מהסכומים שהן חויבו בהם עתידים להגיע אליהן בסופו של דבר מתוך קופת הפירוק (מכוח מעמדן בחברה שבפירוק), ולכן הלכה למעשה שוויין של הדירות עולה על מקסימום החוב של המבקשות, אף לשיטת המפרק. לעניין סיכויי הערעור, המבקשות טוענות כי הסכמתן למינוי מומחה התייחסה רק לקביעת שיעורו של הרווח הקבלני, ככל שיקבע בית המשפט כי הן אכן חייבות בתשלומו. אולם, כך נטען, את שאלת עצם חיובן בתשלום הרווח הקבלני היה על בית המשפט המחוזי לברר באמצעות הליך הוכחות כדבעי. בנוגע למאזן הנוחות, המבקשות טוענות כי למיטב ידיעתן לחברה אין נושים נוספים מלבד המבקשות והמשיבה 3, ולכן, אין בסיס לחשש שייגרם נזק לנושים חיצוניים מעיכוב הביצוע של פסק הדין.

16.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמסמכים שהונחו בפני הגעתי לכלל דעה כי דין הבקשה להידחות.

17.

כידוע, השיקולים המנחים את בית המשפט בבקשה לעיכוב ביצוע הם סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. עוד ידוע כי בית המשפט לא יטה להיענות לבקשה לעיכוב ביצוע של פסק דין כספי, שהרי מימוש פסק דין לתשלום כסף הוא בדרך כלל הפיך על דרך ההשבה (ראו: ע"א 7562/12 קצב נ' אורני , בפסקה 15 (6.12.2012), וההפניות שם). על המבקש לעכב ביצוע של פסק דין כספי מוטל להראות שאם יזכה בערעור לא יוכל לגבות בחזרה את כספו. טענה זו אינה יכולה להיטען בעלמא וצריכה להיות מבוססת (ראו: ע"א 2730/13 פלוני נ' פלוני , פסקה 11 (30.5.2013), וההפניות שם). בענייננו, המבקשות כלל לא טענו, וממילא לא הוכיחו, כי אם יתקבל הערעור שהגישו לא יהיה באפשרותן להשיב את המצב לקדמותו, היינו לא יהיה באפשרותן להיפרע מקופת הפירוק. כבר מטעם זה יש לדחות את בקשתן. יתרה מכך, לדברי המבקשות אין לחברה נושים נוספים מלבדן ומלבד המשיבה 3. גם בכך יש כדי לחזק את המסקנה שלמבקשות לא יהיה קושי להיפרע מקופת הפירוק אם יתקבל הערעור שהגישו. אציין, כי אין די בערבויות שהעמידו המבקשות כדי להטות את הכף לעבר קבלת הבקשה מאחר שהן לא הוכיחו את עמידתן בתנאים הבסיסיים לעיכוב הביצוע של פסק דין כספי. הכלל במימוש החלטות שיפוטיות נותר כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה אשר עליה מערערים, מאחר שנקודת המוצא היא כי הזוכה בדין זכאי לקבל לידיו את פירות זכייתו לאחר שניתן פסק הדין המזכה.

18.

משהגעתי למסקנה זו איני נדרשת לבחון את סיכויי הערעור שהגישו המבקשות.

19.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות. המבקשות ישאו בהוצאות לטובת קופת הפירוק בסך של 7,500 שקל, ולטובת המשיבה 3 בסך של 2,000 שקל.