ע"א 7426/14פלוני נ. פלוני

1.בפני שתי בקשות לעיכוב ביצוע של פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ביום 14.09.2014 (ת"א 4057-05-10, השופטת ד' גנות ). בקשה אחת הוגשה במסגרת ע"א 8119/14 על-ידי שלוש מבקשות שיכונו להלן: המבקשות 3-1 ובקשה שניה הוגשה במסגרת ע"א 7426/14 על-ידי מבקשת שתכונה להלן: המבקשת 4 . המבקשות 4-1 יכונו כולן יחד להלן: המבקשות .

2.פסק דינו של בית המשפט המחוזי חושף פרשה טורדת מנוחה שנסבה על פעילות של נשים וגברים בוגרים במסגרת קבוצה, בהנהגתה של המבקשת 3, תוך התנתקות ממשפחותיהם הביולוגיות וניצול משאביהם הכספיים. גם שאר המבקשות והמשיב היו חלק מקבוצה זו. כפי שנקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, התנהגויות בלתי נורמטיביות בין חברי הקבוצה הובילו בסופו של דבר לסכסוכים רבים בינם לבין עצמם וכן להליכים המשפטיים בבסיס הבקשה שבפני.

3.ההליכים המשפטיים בבקשה שבפני החלו עם הגשתן של תלונות במשטרה מטעם המבקשות 1, 2 ו-4 (להלן: המתלוננות ) נגד המשיב בשל מעשים מגונים ומעשי אינוס שלטענתן הוא ביצע בהן בעבר, שנים לפני הגשת התלונות. התלונות נחקרו על ידי משטרת ישראל ונגנזו, חלקן בשל חוסר ראיות וחלקן על בסיס הקביעה שנסיבות העניין אינן מצדיקות המשך חקירה או המשך העמדה לדין. בהמשך, הגישו המתלוננות תביעה לבית המשפט המחוזי לפיצוי בגין נזקים שנגרמו להן לטענתן כתוצאה מהמעשים שביצע בהן המשיב. המשיב, מצדו, הגיש תביעה שכנגד אשר בה תבע את ארבע המבקשות ונתבעת נוספת בגין נזקים שנגרמו לו לטענתו בשל התנהלותן במסגרת פרשה זו אשר גרמה לפגיעה בשמו הטוב.

4.בית המשפט המחוזי דחה את תביעותיהן של המתלוננות וקיבל את התביעה שכנגד. בפסק דין ארוך ומפורט בחן בית המשפט המחוזי את עדויותיהן של המתלוננות והגיע למסקנה כי הן לא הרימו את נטל השכנוע הנדרש מהן ולא הוכיחו כי המעשים הנטענים אכן התקיימו. בית המשפט המחוזי קבע כי חברי הקבוצה ניהולו מערכות יחסים מיניות בינם לבין עצמם תוך החלפה תדירה של בני זוג מקרב הקבוצה, וכי מערכות יחסים מיניות כאמור התקיימו גם בין המתלוננות לבין המשיב. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי דחה את טענותיהן של המבקשות לפיהן יחסים אלו הגיעו כדי אונס ומעשים מגונים מצדו של המשיב. בית המשפט המחוזי לא נתן אמון בעדויותיהן בעניין זה. כך למשל, לגבי המבקשת 1 נכתב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי כך: "לא נתתי אמון בעדותה של התובעת, אשר לא הייתה עקבית, הייתה מלאת סתירות ופרכות, התאפיינה ב'התפתחות הגרסה', ובעיקר היותה כבושה, וללא מתן הסבר משכנע, או מתקבל על הדעת לעובדת כבישתה" (פסקה 23 לפסק הדין). דברים דומים נקבעו גם בנוגע לעדותן של המבקשות 2 ו-4, אשר היו לדעת בית המשפט המחוזי מלאות בסתירות, לא אמינות וכבושות.

5.בית המשפט קבע כי לאמיתו של דבר הגשת התלונות במשטרה והגשת התביעות שבפניו נועדו לסייע למבקשת 3, מנהיגת הקבוצה, במאבק שפתחה נגד המשיב מסיבות שונות.

6.בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה שכנגד של המשיב. בית המשפט המחוזי קבע כי המבקשות נקטו בשורה של צעדים על-מנת "להרוס" את המשיב. מעשים אלה, כך נקבע, פגעו בשגרת חייו, בעיסוקו, במוניטין ובשם הטוב שלו והסבו לו עוגמת נפש רבה. עוד נקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, כי המבקשות שכרו את שירותיו של משרד יחסי ציבור על-מנת להביא לידיעת הכלל את ההאשמות נגד המשיב ולהציגו כאנס. בית המשפט המחוזי קבע כי תלונותיהן של המתלוננות למשטרה הוגשו בחוסר תום לב ובידיעה כי אין מדובר בתלונות אמת, וכי הן עשו הכול על-מנת לסייע למנהיגה, המבקשת 3, במאבקה מול המשיב. בית המשפט המחוזי אף קבע כי המבקשות הגישו תלונה ללשכת עורכי הדין כנגד המשיב ביודען כי אין מדובר בתלונת אמת וכי מטרת משלוח התלונה הייתה פגיעה במשיב, בשמו הטוב ובמשלח ידו. המבקשות 2 ו-4 אף השתתפו בהפגנה מול בית לשכת עורכי הדין בתל-אביב כשהן נושאות שלטים עליהם נכתב "עו"ד אנס". בית המשפט המחוזי חזר והצביע על כך שה"יד המכוונת" שהורתה על הגשת התלונות למשטרה ועודדה את הגשת התלונות ללשכת עורכי הדין ואת הפתיחה בהליכים המשפטיים נגד המשיב היתה המבקשת 3.

7.בית המשפט המחוזי קבע כי המבקשות פגעו בשמו הטוב של המשיב והסבו לו עוגמת נפש רבה. בית המשפט המחוזי ציין כי המשיב לא הצליח להוכיח את הנזקים שנגרמו לו כתוצאה ממעשיהן של המבקשות, אך קבע כי הוא זכאי לפיצוי בגין פגיעות אלה אף ללא הוכחת נזק, ובכלל זה לפיצויים מכוח סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965.

8.בסיכומו של דבר, קבע בית המשפט המחוזי כי המבקשת 3 תפצה את המשיב בסך של 350,000 שקל; כי המבקשת 1 תפצה את המשיב בסך של 300,000 שקל; כי המבקשת 2 תפצה את המשיב בסך של 300,000 שקל; וכי המבקשת 4 תפצה את המשיב בסך של 250,000 שקל. לסכומים אלה יתווספו, כך נקבע, שכר טרחת עורכי דין בשיעור של 20% בתוספת מע"מ וכן הוצאות האגרה ששילם המשיב.

9.המבקשות 3-1 הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה בהחלטתו מיום 23.11.2014. בית המשפט המחוזי קבע כי המבקשות לא הראו כי סיכויי הערעור שהגישו טובים שכן מרבית טענותיהן נסבות על קביעות עובדתיות ועל התרשמותו של בית המשפט ממהימנות העדים. עוד נקבע בהחלטה כי המבקשות כלל לא התייחסו לשאלת מאזן הנוחות, וכי הן לא התייחסו למצבו הכלכלי של המשיב וממילא לא טענו כי יקשה עליהן לגבות את סכומי פסק הדין אם יזכו בערעור שהגישו.

10.כל המבקשות הגישו ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ובד בבד עמם הגישו בקשות לעיכוב ביצוע פסק הדין. אלה הבקשות שבפני. לטענת המבקשות, בפסק הדין נפלו שורה של טעויות גלויות וברורות היורדות לשורשו של פסק הדין. לטענתן של המבקשות, די להוכיח כי בפסק הדין נפלה טעות גלויה וברורה היורדת לשורשו של הפסק וכי במקרה כזה אין אף צורך להידרש למאזן הנוחות (בהפניה לבש"א 7875/96 ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה בע"מ נ' שוקר , פ"ד נב(3) 285 (להלן: עניין שוקר )). עוד טענו המבקשות כי בית המשפט המחוזי דקדק עמן תוך התעלמות מההלכות שנקבעו בבית משפט זה באשר לבחינת טענותיהן של נפגעות עבירות מין, הן בנוגע לאפשרות שייפלו בהן אי התאמות וסתירות והן בנוגע למשמעות שיש לייחס לכבישתן. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי התעלם מראיות "חד-משמעיות" בנוגע למהימנותו של המשיב. המבקשות הוסיפו וטענו כי לקביעותיו של בית המשפט המחוזי לפיהן התנהלו בין חברי הקבוצה יחסים "חולניים", "מעוותים" ו"חריגים" אין אחיזה בחומר הראיות. המבקשות טענו כי שיעור הפיצויים שנפסקו לזכות המשיב הוא בגדר טעות ברורה על פני פסק הדין, לנוכח הסטייה מהסכומים המקובלים בהקשר זה ומתקדימיו של בית משפט זה. המבקשת 4 הוסיפה כי בית המשפט המחוזי שגה בקובעו כי יש לדחות את טענת "אמת דיברתי" שהעלתה, בשים לב לכך שהיא האמינה בתום לב כי תלונותיה בגין אונס הן תלונות אמת.

11.בנוגע למאזן הנוחות נטען בבקשות כי זה נוטה לטובת המבקשות, מאחר שאם פסק הדין לא יעוכב הדבר יביא להתמוטטות כלכלית שלהן.

12.לגבי המבקשת 1 נטען כי היא אם לילדה בת 11, כי אין לה דירה, כי היא מתגוררת בשכירות ומתפרנסת בממוצע ב-7,400 שקל ברוטו לחודש, וזאת בנסיבות שבהן אין לה חסכונות או נכסים ופורעת הלוואות שנטלה בעבר. לטענתה של המבקשת 1, ביצוע של פסק הדין יביא לקריסתה הכלכלית עד למצב של פת לחם.

13.לגבי המבקשת 2 נטען כי שכרה החודשי עומד על סך של כ-8,000 שקל ברוטו, כי היא מתגוררת בשכירות, וכי אין לה חסכונות או נכסים והיא עדיין פורעת הלוואות שנטלה בעבר.

14.בנוגע למבקשת 4 נטען כי היא מתקיימת משכר של 6,000 שקל ברוטו לחודש וכי משכר זה היא מממנת הוצאות שכר דירה ומחייה.

15.הבקשה כללה גם טענות לגבי מצבה הכלכלי של המבקשת 3, אולם הן לא נתמכו בתצהיר מטעמה, אלא בתצהיר מטעמה של המבקשת 2.

16.עוד נטען כי נגד המשיב נפתח תיק הוצאה לפועל סך של 35,000 שקל, כי מתנהלים נגדו הליכים שונים בלשכת עורכי הדין וכי תלויה נגדו תביעה על סך של 487,740 שקל בגין רשלנות מקצועית, כך שיש חשש של ממש כי הוא לא יוכל להשיב את הכספים שיקבל אם יתקבל ערעורן של המבקשות.

17.המשיב, מצדו, טען כי סיכויי הערעור קלושים ביותר. הוא הצביע על כך שטענות המבקשות נסבות על ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות אשר ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהם. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי נתן פסק דין מפורט ומנומק לאחר שמיעת עדויות רבות במשך ימי הוכחות מרובים. בנוגע לשיעור הנזק המשיב טען כי המבקשות גרמו לו לנזקים עצומים וכי הסכומים שנפסקו על-ידי בית המשפט המחוזי כלל אינם עומדים על הרף הגבוה.

18.עוד טען המשיב כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשות שכן לא הוכח כי יהיה קושי להיפרע ממנו במידה ויזכו בערעור שהגישו. בעניין זה נטען כי המשיב הוא עורך דין ותיק בעל משרד עורכי דין מבוסס שלא יהיה לו כל קושי להשיב כספים ככל שיתקבל הערעור. המשיב טוען כי החוב בסך של 35,000 שקל שולם על-ידו זה מכבר. לגבי המבקשת 1 נטען כי היא לא צירפה הסכם שכירות לתמיכה בטענותיה, כי היא לא צירפה דו"ח של מס הכנסה בנוגע להכנסותיה (אלא אישור מטעם רו"ח) וכי הטענות אודות מצבה הכלכלי הקשה סותר את המידע שנתנה בחקירתה הנגדית בבית המשפט המחוזי בנוגע להיקף עבודתה. לגבי המבקשת 2 נטען כי גם היא לא צירפה העתק של הסכם שכירות, כי טענותיה בנוגע להלוואות שהיא נדרשת לפרוע לא הוכחו וכי הטענות בנוגע להיקף עבודתה סותרות את המידע שהוצג על-ידה בבית המשפט המחוזי. בנוגע למבקשת 3 נטען כי היא לא צירפה תצהיר לתמיכה בבקשה וכי הטענות בקשר למצבה הכלכלי נתמכות בתצהירה של המבקשת 2, בניגוד לסדרי הדין. בנוגע למבקשת 4 נטען כי טענותיה בדבר מצבה הכלכלי הקשה עומדות בסתירה לטענות שהעלתה בהליכים בפני בית המשפט המחוזי.

19.לאחר שעיינתי בבקשה בתגובות לה ובשאר החומרים שהונחו בפני הגעתי לכלל דעה כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי בלבד.

20.נוכח הטענות שהועלו על-ידי הצדדים, יש לחזור על מושכלות ראשונים באשר לתנאים לעיכוב ביצועו של פסק דין. כלל יסודי הוא שהגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). ככלל, התנאים לעיכוב ביצוע של פסק דין הם שניים מצטברים: סיכויי הערעור ומאזן הנוחות (ראו: ע"א 3827/14 עוז והדר בניה בע"מ נ' מפלס רם בניה ופיתוח בע"מ , פסקה 17 (3.7.2014) (להלן: עוז והדר ); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 371-369 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: הערעור האזרחי )). כדי לעמוד בתנאי של סיכויי הערעור, על המבקש להראות שיש לו סיכויים להצליח בערעור שהגיש או למצער שסיכוייו לכך אינם קלושים. כדי לעמוד בתנאי של מאזן הנוחות על המבקש להראות שאם לא יעוכב הביצוע ייגרם לו נזק בלתי הפיך או שהנזק אשר ייגרם לו אם לא יעוכב הביצוע יעלה על הנזק שייגרם למשיב אם יעוכב הביצוע. בין שני תנאים אלה מתקיים קשר של "מקבילית כוחות", היינו ככל שאפשר להעריך את סיכויי הערעור בצורה טובה יותר כן פוחת המשקל שיש לייחס למאזן הנוחות, וכן להיפך – ככל שמאזן הנוחות נוטה באופן ברור יותר לטובת אחד הצדדים כך פוחת משקלו של השיקול בדבר סיכויי הערעור.

21.עוד נקבע בפסיקתו של בית משפט זה, כי הוא לא יטה להיענות לבקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין כספי, שהרי מימוש של פסק דין לתשלום כסף הוא בדרך כלל הפיך על דרך ההשבה (ראו: עוז והדר , בפסקה 17). כדי לעכב ביצוע של פסק דין כספי מוטל על המבקש להראות שאם יזכה בערעור לא יוכל לגבות בחזרה מן התובע את כספו או שביצוע פסק הדין יגרום לקריסתו הכלכלית או יגרום לו נזק רב (ע"א 6146/00 עיריית תל אביב נ' בצלאל אהובה , פסקה 10

(12.11.2000); ע"א 5811/09 גאון נ' מעגלות הפקות בע"מ , פסקה 6 (30.8.2009); הערעור האזרחי , בעמ' 372).

22.בעניין שוקר , שעליו המבקשות 3-1 משליכות את יהבן, נקבע כי ניתן לעכב ביצוע של פסק דין כספי כאשר מוכח כי בית המשפט קמא נתפס לכלל טעות גלויה וברורה וקרוב להניח כי פסק דינו של בית המשפט ייהפך על

פיו בערעור. אם כן, המדובר בנסיבות חריגות שבהן סיכויי הערעור הם גבוהים במיוחד, ולכן פוחת משקלו של השיקול של מאזן הנוחות. לא התרשמתי כי זהו מצב הדברים במקרה דנן.

23.מבלי לקבוע מסמרות ביחס לערעורים שיידונו בעתיד בבית משפט זה, יש לתת את הדעת על כך, שעל המבקשות להתגבר על המשוכה הגבוהה הניצבת בפניהן בנוגע להתערבותה של ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות וממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. יחד עם זאת, יש באמתחתן גם טענות נוספות כדוגמת הטענות הנוגעות לשיעור הפיצוי הכולל שנפסק לטובת המשיב.

24.באשר למאזן הנוחות השתכנעתי כי למתלוננות עלול להיגרם נזק רב אם יאלצו לשלם את מלוא הסכום הקבוע בפסק הדין, נזק שאף עלול להביא לקריסתן הכלכלית. לכן, בשקילת מכלול נסיבות העניין אני סבורה כי באשר למבקשות אלה יש לעכב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי מלבד סכום של 100,000 שקל מתוך הסכומים שנפסקו לחובת כל אחת מהמבקשות אשר לא יעוכב.

25.בנוגע למבקשת 3, הרי שללא הגשת תצהיר מטעמה כנדרש בדין לא ניתן לומר שהוכיחה כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה (ראו: בש"א 3158/91 פלאטו שרון נ' קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון , פ"ד מה(5) 499, 504 (1991)). לכן, תוצאות פסק הדין בכל הנוגע למבקשת 3 לא יעוכבו.

26.להשלמת התמונה יצוין כי ביום 29.12.2014 ניתנה החלטתו של השופט נ' הנדל המורה על הטלת צו איסור פרסום שמות הצדדים וכל פרט שיכול להביא לזיהויים, וזאת עד למתן פסק דין הערעור.

27.סוף דבר: פסק דינו של בית המשפט המחוזי יעוכב בנוגע למבקשות 1, 2 ו-4, מלבד תשלום בסך של 100,000 שקל ביחס לכל אחת מהן אשר בו תישא כל אחת מהן בנפרד. תוצאות פסק הדין הנוגעות למבקשת 3 לא יעוכבו.