ע"א 8394/14המנהל המיוחד עו"ד גיא וייס נ. לורנס דינר

1.

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' קיסרי ), בתיק תנ"ג 42409-02-12,

מיום 27.10.2014, עד להכרעה בערעור, אשר הגיש עו"ד גיא וויס –שמונה כמנהל מיוחד במסגרת תיק פש"ר 21520-08-03, המתנהל כנגד המשיבה 3 (להלן: המנהל המיוחד או המבקש ) – על פסק דין זה.

רקע עובדתי ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

2.

מר לורנס דינר (להלן: המשיב 1 ) הינו בעל מניות, בשיעור של 10%, בחברת שלום כפר נופש צפון ג.ע. 2006 בע"מ (להלן: המשיבה 2 או החברה ). המשיבה 3 הינה דירקטורית ובעלת מניות בחברה, בשיעור של 90%. החל משנת 2003, או בסמוך לכך, ועד שנת 2010, התקיימו בין המשיבה 3 לבין המשיב 4 יחסי זוגיות.

3.

ביום 8.11.2010, ערך עו"ד דוד ברקוביץ (להלן: המשיב 5) שני הסכמים: הסכם ממון ופירוד בין המשיבה 3 לבין המשיב 4; והסכם נאמנות, לפיו הוסכם, כי מניותיה של המשיבה 3 בחברה יועברו אל המשיב 5, על מנת שהוא יחזיק בהן בנאמנות עבור המשיב 4.

4.

ביום 13.11.2012, אישר בית משפט קמא בקשה לאישור תביעה נגזרת, אשר הוגשה מטעמו של המשיב 1, והתיר למבקש ולמשיבים 5-2 להגיש כתבי הגנה מתוקנים (להלן: התביעה

הנגזרת ).

5.

ביום 13.8.2013, הגישה המשיבה 3 לבית המשפט המחוזי בקשה לפשיטת רגל,

ב תיק פש"ר 21520-08-03, וביום 11.9.2013 עוכבו ההליכים נגדה. כמו כן, ביום 31.12.2013, נעתר בית משפט קמא לבקשת המשיב 1 להמשיך בהליך התביעה הנגזרת נגד המשיבה 3, וכפועל יוצא מכך, ניתנה למנהל המיוחד רשות ליטול חלק בתביעה הנגזרת ולהגיש טענות מטעמה של המשיבה 3. יצויין, כי גם המשיב 4 נתון בהליך של חדלות פירעון, המתנהל נגדו בבית המשפט המחוזי, בתיק פש"ר 1777-01, אשר בגדרו ניתן צו כינוס נכסים ומונה בעל תפקיד.

6.

במסגרת התביעה הנגזרת, נטען על-ידי המשיב 1, כי המשיבים 3 ו-4 השתמשו בכספי החברה על מנת לרכוש לשימושם הפרטי בית מגורים המצוי ברח' גרינבוים 15 בחיפה (להלן: הבית ) אשר,

לימים, נמכר בהליכי מימוש משכנתא על-ידי בנק דיסקונט למשכנתאות. לפיכך, עתר המשיב 1, בשם החברה, לקבל את יתרת כספי התמורה בגין מכירת הבית, לאחר סילוק חוב המשכנתא, בהתבסס על דיני העקיבה.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

7.

במסגרת פסק הדין, מושא הבקשה שלפניי, נדרש בית משפט קמא לשאלה מהו מקור המימון עבור יתרת סכום רכישת הבית, לאחר הפחתת סכום המשכנתא , היינו סך של 1,151,000 ₪ (להלן: סכום היתרה ) .

תחילה, בחן בית משפט קמא את חומר הראיות, וקבע, כי הסכום הכולל שנמשך על-ידי המשיבה 3 מחשבון החברה, בקשר לרכישת הבית, הוא 1,386,270, כאשר סכום של 238,000 ₪ שולם מאמצעיה של המשיבה 3.

בהמשך, התייחס בית משפט קמא לטענת המשיב 1 בנוגע לזכות העקיבה, שמכוחה זכאית החברה לסכום היתרה. בית משפט קמא הגיע לכלל מסקנה, כי:

"כמסתבר מן הראיות, מרבית הסכומים ששימשו לרכישת הבית מקורם בכספי החברה ובהלוואת המשכנתא, ורק מיעוטם הוא סכומים ששילמה דרויאן (המשיבה 3). משנמכר הבית בהליכי המימוש והלוואת המשכנתא הוחזרה במלואה, אזי התוצאה היא שהחברה ודרויאן זכאים, כל אחד, לחלק היחסי של סכום היתרה כפי חלקם בתשלומים בקשר לרכישת הבית, ומכל מקום, המנהל המיוחד לא הצביע על שלב שבו התערבבו כביכול כספי החברה עם כספיה של דרויאן...

משהוכח שהבית נרכש בכספים שנמשכו מחשבונה של החברה, אזי נוכח דבריו האמורים של פרידמן אין מניעה להחיל את דין העקיבה על התמורה שהתקבלה ממכירתו בהליך המימוש".

לאור האמור, קיבל בית משפט קמא את התביעה הנגזרת, והורה על חלוקת סכום היתרה, כך שהחברה והמשיבה 3 יקבלו חלקים יחסיים ממנו, כמידת תרומתו של כל אחד מהם. כל זאת, בכפוף לתשלום גמול למשיב 1, ושכר טרחה לבא-כוחו, ככל שייפסק לטובתו. לצד זאת, הורה בית משפט קמא על עיכוב העברת הסכום המגיע לחברה, עד שיינתן פסק דין בתובענה שהגיש המשיב 1 נגד המשיב 4 ונגד החברה, במסגרת ת.א. 17998-08-13.

הליכים נוספים

8.

ביום 27.11.2014 , נעתר בית משפט קמא לבקשת המשיב 1 לפסוק לו גמול ושכר טרחה לבאי כוחו, וחייב את החברה בתשלומים הבאים: סכום של 40,000 ₪ כגמול למשיב 1; סכום של 120,000 ₪ כשכר טרחת באי-כוחו של המשיב 1; וסכום של 9,834 ₪ בגין הוצאות. נקבע, לעניין זה, כי הסכומים הנ"ל ישולמו מתוך חלקה של החברה, ויהיו קודמים לכל עיקול או זכות אחרת של צד ג'; וכי הוראת עיכוב הביצוע לא תחול על סכומים אלה.

9.

ביום 18.12.2014, ניתן על-ידי בית המשפט המחוזי פסק דין בת.א. 17998-08-13, לפיו התקבלה תביעתו של המשיב 1 נגד החברה ונגד המשיב 4, להשיב לו, בין היתר, סכום של 6,352,470 ₪. במסגרת פסק הדין, כאמור, הורה בית המשפט המחוזי " כי הכספים שנתפסו בצו המניעה הזמני בתביעה הנגזרת יוקפאו עד לפירוק החברה, ולא יעשו בהם כל פעולה ".

הערעור והבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין

10.

על פסק דינו של בית משפט קמא הוגש ערעור על-ידי המנהל המיוחד, ובמקביל, הוגשה הבקשה

לעיכוב ביצוע, המונחת לפניי.

לדידו של המבקש, טעה בית משפט קמא, עת קבע כי מחשבון החברה שולם סכום של 1,386,270 ₪, לצורך רכישת הבית. עוד סבור המבקש, כי סיכויי הערעור טובים, וזאת בין היתר, משום שבית משפט קמא לא דן בסוגיית ההתנגשות בין דיני העקיבה לבין זכויות הנושים, במסגרת הליך חדלות פירעון. אשר למאזן הנוחות, נטען, כי זה נוטה בבירור לטובת המבקש, שכן, ככל שהערעור יתקבל, העברת חלקה היחסי של החברה בסכום היתרה, עלולה להותיר את המבקש בפני שוקת שבורה, בשל החשש הממשי להברחת הכספים.

תגובות המשיבים לבקשה

11.

בפתח תגובתו טען המשיב 1, כי טענת המבקש, בדבר ההתנגשות בין דיני העקיבה לבין זכויות הנושים בהליך פשיטת רגל, הינה חסרת כל בסיס, בשל היותה של זכות העקיבה זכות קניינית. משכך, לטעמו של המשיב 1, סיכויי הערעור הם אפסיים. אף באשר למאזן הנוחות, נטען על-ידי המשיב 1, כי אין כל חשש להברחת נכסים, שכן במסגרת פסק הדין שניתן בת.א. 17998-08-13, הורה בית המשפט המחוזי על הקפאת סכום היתרה המגיעה לחברה, עד להגשת הליך פירוק כנגד החברה. המשיב 1 הוסיף וטען, כי ככל שתתקבל הבקשה לעיכוב ביצוע, אזיי יש להורות, כי עיכוב זה לא יחול על תשלום הסכומים שנפסקו עבור גמול, שכר טרחת עורכי דין והוצאות, מתוך חלקה של החברה בכספים, כפי שהורה בית משפט קמא בהחלטתו מיום 27.11.2014.

אשר למשיבים 5-2, אומר בקיצור, כי הם צידדו בעמדתו של המבקש, ולא הביעו כל התנגדות לבקשה לעיכוב ביצוע.

דיון והכרעה

12.

לאחר בחינת הבקשה, התגובות לבקשה וצרופותיהן, באתי לכדי מסקנה כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות.

13.

הכלל הבסיסי, הקבוע בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ), הינו כי " הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים " ( ע"א 6042/14 נעימה נ' מדינת ישראל (17.12.2014); ע"א 2752/14 גיא נ' עו"ד איתי פריימן, הנאמן לנכסי המבקש (18.8.2014)).

עיכוב ביצועו של פסק הדין הוא החריג לכלל.

על המבקש לעכב ביצוע של פסק דין להוכיח שני תנאים מצטברים – הראשון, כי סיכויי הערעור גבוהים; והשני, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש, כך שאם יבוצע פסק-הדין, ובסופו של יום יתקבל הערעור – ייתקל המבקש בקשיים בהשבת המצב לקדמותו (ע"א 7426/14 פלונית נ' פלוני

(5.1.2015); ע"א 7145/14 משה פרייס נ' בנק אוצר החייל בע"מ (12.11.2014); ע"א 5333/14 נאות חן הנדסה וייזום בע"מ נ' לזרוב (13.10.2014)).

יודגש, כי על הטוען לנזק בלתי הפיך, כתוצאה מדחיית בקשתו, להוכיח את טענתו באמצעות תשתית ראייתית מוצקה ( ע"א 5901/14 סולימאן נ' פקיד שומה חדרה (3.11.2014); ע"א 8147/13 גרנות ונצ'ורס בע"מ נ' גיצלטר (25.3.2014); ע"א 8450/13 שטייסל נ' הכונס הרשמי

(21.1.2014)). עוד יובהר, כי מאזן הנוחות, הינו, על דרך הכלל, אבן הבוחן המרכזית על פיה ייקבע גורל הבקשה לעיכוב הביצוע (ע"א 6472/14 ביבאר נ' ביסאן

(25.12.2014); ע"א 1333/14

מיטרי נ' דוברונסקי (13.4.2014)).

14.

בענייננו,

לא השתכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש. דומה כי המבקש לא עמד בנטל להציג תשתית ראייתית הולמת לתמיכה בטענתו, כי בלא עיכוב ביצוע פסק הדין, העברת יתרת הסכום לחברה תגרום לו נזק בלתי הפיך, שלא יהיה ניתן לתיקון, אם בסופו של דבר, יתקבל ערעורו.

אין בידי לקבל, בהקשר זה, את טענת המבקש, לפיה ניתן ללמוד כי קיים חשש ממשי להברחת הכספים, מכך שבית משפט קמא עיכב את העברת חלקה של החברה בסכום היתרה, עד למתן פסק דין בת.א. 17998-08-13. אינני סבור, כי יש בהחלטה, כאמור, כדי להעיד על חשש ממשי להברחת הכספים על-ידי החברה.

יתירה מזאת. גם אם אניח, כי קיים חשש ממשי להברחת כספי החברה, הרי שבמסגרת הליך פירוק החברה בפני בית המשפט המחוזי בחיפה (פר"ק 33824-01-15), ניתן ביום 2.2.2015, צו המורה על הקפאת כספי החברה המוחזקים בקופת בית המשפט במסגרת תנ"ג 42409-02-12 (ההליך מושא הבקשה לעיכוב ביצוע) עד למתן החלטה אחרת.

15.

למעלה מן הנדרש, ומבלי לקבוע מסמרות לעניין סיכויי הערעור, דומני כי אף הם אינם טובים במיוחד, שכן ערעורו של המבקש מופנה בחלקו כנגד ממצאי עובדה שקבע בית משפט קמא. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בקביעות עובדתיות אשר נעשו על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים ( ע"א 3099/10 ראיף אבו שקרה נ' נכלה זכריא חדד ואח'

(9.10.2012) ; ע"א 6887/14 רמת צבי מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' דובלין (30.11.2014);

ע"א 8691/13 לאה ברגר נ' נחום יניב (19.1.2014)). לפיכך, נראה כי גם בהיבט זה, סיכויי הערעור אינם מבטיחים.

16.

אשר על כן, דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.