ע"א 7453/18 זאב עמאר נ. משה מזרחי

1.

זוהי בקשה לעכב את ביצועו של פסק דין שנתן בית המשפט המחוזי בירושלים ביום 3.9.2018 (ת"א 5541-01-15, השופטת ש' רנר ), עד להכרעה בערעור שהוגש עליו.

2.

הרקע לבקשה נעוץ בסכסוך עסקי בין המבקש 1 (להלן: המבקש ) והמבקשת 2, חברה המצויה בשליטתו (להלן: החברה ), מצד אחד, לבין המשיב, מצד אחר. הצדדים שיתפו פעולה במהלך השנים 2007-2005 במספר מיזמים – בתחילה, הוסכם כי הם ירכשו יחד נכס ברחוב יהודה בירושלים, ישפצו אותו וימכרו אותו ברווח לצד ג'. בהמשך, הסכימו הצדדים על מיזם נוסף בקשר לנכס מקרקעין ברחוב הלל בירושלים, במתווה דומה. בשלב מסוים של ביצוע המיזם השני הוסכם בין הצדדים כי המשיב יוותר על חלקו במיזם ויחזיר למבקש את מניותיו בחברה, כנגד תשלום של 1.75 מיליון דולר (להלן: הסכם הוויתור ). בפועל, המניות אכן הושבו למבקש.

3.

בתביעה שהגיש המשיב בשנת 2015 כנגד המבקשים הוא טען, בעיקרו של דבר, כי הוטעה על ידי המבקש באשר למצב המיזם השני וכי הטעיה זו הובילה להסכמתו לוותר על חלקו במיזם. בהמשך לכך, נטען כי המשיב זכאי לחזור בו מהסכם הוויתור ולהירשם כבעלים של 50% מהנכס הרלוונטי. כמו כן, טען המשיב כי המבקש הפר את הסכם הוויתור, בין היתר מאחר ששולמו לו רק 350,000 דולר מתוך 1.75 המיליון שהובטחו לו, וכי המבקש אף חייב לו כספים נוספים.

4.

בית המשפט המחוזי דחה את רוב טענותיו של המשיב. בין היתר, נדחתה טענתו של המשיב בדבר הטעיה מטעם המבקש, תוך שנקבע כי עדותו של המשיב בעניין זה לא הייתה משכנעת. באשר לטענה בדבר הפרת ההתחייבות לשלם למשיב את 1.75 מיליון הדולרים, נקבע כי טענה זו אינה מקימה למשיב את הזכות לבטל את הסכם הוויתור במועד הגשת התביעה, שכן מועד זה אינו מקיים את דרישת הזמן הסביר לביטול. מכל מקום, כך נקבע, בשנת 2012 התגבשה בין הצדדים הסכמה שחלה על מכלול החוב הנובע מהסכמות קודמות בין הצדדים, וזו אינה מתיישבת עם אפשרות הביטול של הסכמות שקדמו לה.

5.

בצד זאת, בית המשפט המחוזי קיבל את טענות המשיב ביחס לחובו של המבקש כלפיו על סך של 1,050,000 דולר. בית המשפט המחוזי קבע כי המבקש הודה בכתב בקיומו של חוב זה, אולם לא עלה בידו לספק הוכחה בכתב בדבר פירעון החוב. בית המשפט המחוזי קבע כי גרסתו של המבקש ביחס לפירעון החוב הייתה "אנמית", לנוכח העובדה שהוא לא פירט בעניין זה בכמה תשלומים נפרע החוב האמור, באילו מקומות הדבר נעשה ובאילו נסיבות, כך שלא ניתן לתת בה אמון. עוד נקבע כי בהתחשב במערכת היחסים העכורה בין הצדדים במועד שבו על-פי הנטען בוצע פירעון החוב, ניתן היה לצפות כי המבקש יתעד את ההעברות האמורות ואף ימסור גרסה מפורטת יותר בעניין לבית המשפט. בסיכומו של דבר, הורה בית המשפט המחוזי למבקש לשלם למשיב את סך החוב האמור לפי השער היציג של הדולר ביום 24.7.2012, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מאותו מועד. כן חויב המבקש בתשלום הוצאות המשיב ושכר טרחת עורך דין בסך של 200,000 שקלים.

6.

המבקשים הגישו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובו הם מלינים על חיובו של המבקש בתשלום יתרת החוב הנטען למשיב וכן על חיובם המופרז בתשלום הוצאות המשפט של המשיב, בהתחשב בכך שחלקה הארי של תביעת המשיב נדחה. לטענתם, המשיב הוא שהיה צריך לשלם להם את הוצאות המשפט, ובפרט כך לחברה – שמלוא התביעה כלפיה נדחתה.

7.

בצד הערעור הוגשה בקשה לעכב את ביצועו של פסק הדין שנתן בית המשפט המחוזי עד להכרעה בערעור. המבקשים טוענים כי סיכויי הערעור הם גבוהים, מאחר שחיובו של המבקש בתשלום למשיב נשען על קביעות ומסקנות שגויות הנוגדות את חומר הראיות בתיק. בפרט, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי מתקיים במקרה דנן הכלל של "הודאה והדחה" המצדיק את הפיכת נטל השכנוע בכל הנוגע לחוב שבמחלוקת. כן חוזרים המבקשים על טענותיהם בעניין החיוב בהוצאות המשפט של המשיב. בנוסף, המבקשים טוענים כי מאזן הנוחות מטה את הכף לעבר קבלת הבקשה. לשיטתם, קיים חשש ממשי כי אם יזכו בערעורם לא יקבלו את כספם בחזרה מהמשיב. המבקשים מציינים כי המשיב אינו ישראלי, אלא אזרח אמריקאי. על כן, כך נטען, המבקשים עשויים להידרש לניהול הליכים בינלאומיים להשבת כספם אם יזכו בערעור. עוד טוענים המבקשים כי חוסנו הכלכלי של המשיב אינו ידוע, וספק אם ניתן יהיה להיפרע ממנו בעתיד. מנגד, כך נטען, לא צפוי להיגרם למשיב נזק של ממש, בהתחשב בכך שהמשיב כבר החל לפעול להטלת עיקולים על נכסי המבקש.

8.

ביום 22.10.2018 הוריתי על מתן צו ארעי לעיכוב הליכי ביצוע פסק הדין מושא הערעור, וכן על הגשת תגובה לבקשה.

9.

בתגובתו, מתנגד המשיב לבקשת עיכוב הביצוע. המשיב טוען כי סיכויי הערעור במקרה זה הם קלושים, בהתחשב בכך שפסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס על הכרעות בדבר מהימנות עדותו של המבקש ועל קביעות עובדתיות. זאת ועוד, המשיב סבור כי טענות המבקשים ביחס לחשש שלא יוכלו להיפרע מהמשיב אם יתקבל ערעורם נטענו בעלמא ללא גיבוי ראייתי. בהקשר זה מפנה המשיב לתצהיר שצורף לבקשה ובו כתב כך:

"יש לי נכסים בישראל, שאין לי שום כוונה למוכרם . ערכם של הנכסים כולם עולה על סכום הפסק ויש לי נכס אחד מתוכם שהוא לבדו עולה על סכום פסק הדין". על רקע זה, טוען המשיב כי לא תהיה כל מניעה להשיב את הכספים למבקש אם הערעור יתקבל. עוד טוען המשיב, כי עובדת היותו אזרח זר אינה מלמדת כשלעצמה על כך שלא ניתן יהיה להיפרע ממנו בעת הצורך.

10.

להשלמת התמונה יצוין כי המשיב הגיש אף הוא ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (ע"א 7642/18). על רקע זה, טוען המשיב כי קבלת הבקשה דווקא תקפח את זכויותיו, שכן סיכויי ערעורו – כך נטען – גבוהים מסיכויי הערעור של המבקשים.

11.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה שיש לדחות את הבקשה. ככלל, הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים. בקשה לעיכוב ביצוע תתקבל אפוא רק בהתקיים שני תנאים מצטברים – כאשר סיכויי הערעור טובים, או למצער לא קלושים, וכאשר מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש (ראו: ע"א 7196/13 שיכון ובינוי סולל בונה תשתיות בע"מ נ' בית שערי מגדל אשקלון (2003) בע"מ , פסקה 8 (4.12.2013); ע"א 7426/14 פלונית נ' פלוני , פסקה 20 (5.1.2015)). בענייננו, מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע הנסבה על חיוב כספי. כידוע, במקרים מסוג זה הנטל המוטל על המבקש עיכוב ביצוע הוא כבד מהרגיל, שכן מימוש של פסק דין כספי הוא בדרך כלל הפיך במתכונת של השבה (ראו למשל: ע"א 6686/13 אליהו הר ציון לוינסקי נ' רוזנברג , פסקה 21 (29.12.2013); ע"א 3827/14 עוז והדר בניה בע"מ נ' מפלס רם בניה ופיתוח בע"מ , פסקה 17 (3.7.2014); ע"א 5843/18 הופמן נ' Fidam Select (בפירוק) , פסקה 19 (22.10.2018)). בעיקרו של דבר, איני סבורה כי המבקשים הרימו נטל זה. טענותיהם לעניין החשש מפני כושר הפירעון של המשיב הועלו באופן כללי וללא ביסוס מספק. ככלל, אין בעצם היותו של המשיב אזרח זר כדי להביא למסקנה כי לא ניתן יהיה להיפרע ממנו במידת הצורך (ראו: ע"א 3841/11 קלוגר נ' איזיקוביץ (2.8.2011)). אכן, עסקינן בסכום כסף משמעותי. יחד עם זאת, העובדה שיש למשיב בישראל נכסים, מבלי שהאמור בתצהירו נסתר, מאיינת במידה רבה את החשש שלא ניתן יהיה להשיב את הסכום אם הערעור יתקבל.

12.

הדברים אמורים ביתר שאת בכל הנוגע לטענות שנסבו על הוצאות המשפט. כידוע, בית המשפט אינו נוטה לעכב ביצוע של תשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין (ראו: ע"א 4346/14

עזבון המנוח מג'אדלה

מוחמד יחיא יוסף נ' עזבון המנוחה מג'אדלה

עאישה חאג' מחמוד , פסקה 16 (28.8.2014) ; ע"א 7148/17 א.עמית ושות' חברה לבנין

ופיתוח בע"מ נ' מרקי בר הרצליה בע"מ , פסקה 18 (29.10.2017)). לא מצאתי טעם לחרוג מכלל זה במקרה דנן.

13.

מאחר ששיקולי מאזן הנוחות הכריעו בנסיבות העניין את הכף, איני נדרשת לקבוע מסמרות בשאלת סיכויי הערעור. אסתפק בכך שאציין כי אכן דומה שהערעור מופנה בעיקרו של דבר כנגד קביעות עובדתיות, שככלל אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן (ראו: ע"א 7562/12 קצב נ' אורני , פסקה 16 (6.12.2012)).

14.

אשר על כן: הבקשה נדחית. הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 22.10.2018 מבוטל. המבקשים יישאו בהוצאות המשיב בסך 1,500 שקלים.