ע"א 2282/19 מוחמד סלהב נ. פקיד שומה

1.

לפני בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין שנתן בית המשפט המחוזי בירושלים ביום 14.1.2019 (ע"ם 22202-08-15, השופט א' דורות ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגיש המבקש על שומה שהוצאה לו בגין גידול הון בלתי מוסבר.

2.

מקורו של ההליך בשומה שהוצאה למבקש על סמך קביעתו של המשיב, פקיד שומה ירושלים, שחל גידול בלתי מוסבר בהונו, וזאת בהתייחס להצהרות ההון שהגיש. שומה זו הועמדה בסופו של דבר על סך של 1,358,399 שקלים. גידול ההון הנטען התייחס לרכישתה של חנות (להלן: החנות ), במועד מוקדם יותר מזה שעליו הצהיר המבקש, וכן לבעלותו הנטענת של המבקש בדירה בבית חנינא, שעליה הוא לא הצהיר כלל.

3.

ביום 11.8.2015 הגיש המבקש ערעור על השומה לבית המשפט המחוזי, וזה נדחה. בעיקרו של דבר, בית המשפט המחוזי קבע כי מכלול הנתונים שהוצג בפניו תומך בעמדת המשיב, ולפיכך אין להתערב במסקנתו שלפיה נמצא גידול הון בלתי מוסבר בין הצהרות ההון שהגיש. בהתאם לכך קבע בית המשפט המחוזי כי אף אין להתערב בהחלטת המשיב להטיל על המבקש קנס גירעון.

3.

ביום 28.3.2019 הגיש המבקש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וביום 11.4.2019 הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצועו. המבקש טוען כי סיכויי הערעור שהגיש גבוהים, מאחר שפסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו מתיישב עם הראיות בתיק ועם העובדות שהוכחו בפניו, ובהן כי הדירה בבית חנינא שדובר בה כלל אינה בבעלותו, וכן מאחר שלטענתו נפגעה זכות הטיעון שלו שכן לא נערך לו שימוע כנדרש. בנוסף טוען המבקש כי חיובו בסכומים שפסק הדין הורה עליהם יסב לו נזק בלתי הפיך, וכן כי קיים סיכון ממשי לכך שלא יוכל להיפרע מנזקיו אם יתקבל הערעור.

4.

ביום 14.4.2019, בעקבות החלטתי, הגיש המבקש הודעה משלימה ובה נכתב כי קיבל הודעה על חובו לרשות המיסים בסכום כולל של 1,083,687 שקלים. המבקש הוסיף כי רשות המסים שלחה לו גם הודעה על כוונתה לנקוט בהליך הוצאה לפועל למכירת נכס מקרקעין שברשותו. בו ביום הוריתי על עיכוב ביצוע ארעי של פסק הדין, ועל הגשת תגובתו של המשיב.

5.

המשיב, שהגיש את תגובתו ביום 1.5.2019, מתנגד לעיכוב הביצוע. לשיטת המשיב סיכויי הערעור קלושים וטענותיו של המבקש בדבר הפגיעה בזכות הטיעון שלו נטענות עתה לראשונה. בכל הנוגע למאזן הנוחות נכתב כי טענותיו של המבקש נטענו באופן כוללני, מבלי שהביא כל ראיה לכך שפסק הדין ימוטט אותו מבחינה כלכלית. עוד נטען כי בענייננו מדובר בפסק דין כספי שהמשיבה בערעור עליו היא המדינה, ומשכך אין כל חשש כי המבקש לא יוכל להשיב את המצב לקדמותו אם ערעורו יתקבל, ואף להפך: הסכומים יושבו בצירוף הצמדה וריבית. בנוסף טוען המשיב כי בבעלותו של המבקש שלושה נכסי מקרקעין – שתי דירות מגורים (הדירה בבית חנינא שלטענת המשיב אינה משמשת למגורי המבקש ודירה נוספת בבית צפאפא שעליה הצהיר), וכן חנות, כך שלמצער שניים מבין הנכסים אינם משמשים למגוריו. ביום 12.5.2019 הבהיר המשיב, בהתאם להחלטתי מיום 6.5.2019, כי אין בכוונתו לפעול בעת הזו למימושה של הדירה בבית צפאפא שבה מתגורר המבקש, ושעליה, בשונה מהנכסים האחרים, אף לא הוטל עיקול.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, בהגשת ערעור כשלעצמה אין כדי לעכב ביצועו של פסק דין. ככלל, כאשר עסקינן בפסק דין כספי, הנטייה היא שלא להורות על עיכוב ביצועו מן הטעם שהוא הפיך על דרך ההשבה (ראו: ע"א 7453/18 עמאר נ' מזרחי , פסקה 11 וההפניות שם (6.11.2018)). הדברים האמורים נכונים ביתר שאת כאשר בעל הדין שכנגד הוא רשות ציבורית שאין כל חשש כי לא ניתן יהיה להיפרע ממנה אם הערעור יתקבל (ראו: ע"א 7583/18 חברת י.ב. קורמן מערכות אינסטלציה (1992) בע"מ נ' מס הכנסה - פקיד שומה עפולה , פסקה 8 (8.11.2018); ע"א 8637/18 פרנק נ' כונס הנכסים הרשמי , פסקה 3 וההפניה שם (20.3.2019)). בענייננו המבקש לא הניח תשתית עובדתית שתטה את הכף לעבר עיכוב הביצוע, בעיקר משעה שהמשיב הבהיר כי ברשות המבקש ייוותר הנכס המשמש את המבקש למגורים, וזאת מבלי להביע כל עמדה ביחס לסיכויי הערעור.

7.

סוף דבר: הבקשה נדחית. ממילא בטל גם הצו הארעי. לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.