עע"מ 7625/20ארז גרטנר נ. עיריית פתח תקוה

1.

לפניי בקשה לתיקון כתב הערעור שהוגש בהליך שבכותרת.

רקע הדברים

2.

ביום 19.5.2013 הגישו המערערים לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המשיבה (ת"צ 32239-05-13; להלן: בקשת האישור ). בבסיס בקשת האישור עמדה טענת המערערים כי סכומי הארנונה שהמשיבה גבתה מתושביה לא עודכנו על ידה במשך השנים בהתאם למדדים שליליים

וזאת, לטענת המערערים, בניגוד להוראות הדין הרלוונטי. ביום 21.10.2014 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת האישור (להלן: החלטת האישור ). בסעיף 58 להחלטת האישור נקבע כי הקבוצה שבשמה תנוהל התובענה הייצוגית הינה כל הנישומים "אשר שילמו ארנונה בתקופה שתחילתה שנתיים עובר למועד הגשת בקשת האישור והמסתיימת במועד אישור התובענה כתובענה ייצוגית". בשלב מסוים עוכב בירור התובענה הייצוגית לנוכח קיומו של הליך תלוי ועומד אשר עסק אף הוא בשאלה אם רשות מקומית נדרשת לעדכן את תעריפי הארנונה גם בהתאם למדדים שליליים (בר"מ 6878/17 עיריית ראשון לציון נ' נחום

(6.5.2020)). משניתנה הכרעתו של בית המשפט בבר"מ 6878/17 הנ"ל, חודש הדיון בתובענה הייצוגית.

3.

בשלב זה התעוררה בין הצדדים מחלוקת כיצד יש להגדיר את הקבוצה שבשמה תנוהל התובענה הייצוגית. לא הייתה מחלוקת בהקשר זה בנוגע ל"רף התחתון" של הגדרת הקבוצה דהיינו – כל הנישומים הרלוונטיים בשנתיים שקדמו להגשת הבקשה לאישור. המחלוקת שנתגלעה הייתה באשר ל"רף העליון" של הגדרת הקבוצה. המערערים טענו כי יש לכלול בקבוצה את כל הנישומים הרלוונטיים בתקופה שעד למועד אישור התובענה הייצוגית (כלומר עד ליום 21.10.2014); המשיבה טענה מצידה כי יש לכלול בקבוצה רק את הנישומים הרלוונטיים בתקופה שעד למועד הגשת בקשת האישור . ויובהר כי חזית מחלוקת זו נפתחה מחדש עקב מתן פסק-דינו של בית המשפט העליון בעע"מ 7741/15 מנירב נ' רשות המסים

(22.10.2017) (להלן:

ערעור מנירב ), אשר ניתן לאחר החלטת האישור, שבו נקבע לראשונה כי תקופת ההשבה המירבית בה יכולה להיות מחויבת רשות בהשבה במסגרת תובענה ייצוגית היא 24 החודשים שקדמו להגשת בקשת אישור תובענה ייצוגית בלבד, והיא לא תכלול את התקופה שלאחר הגשת בקשת האישור .

בסופו של דבר, בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי מיום 10.8.2020 (להלן: פסק-הדין ; כב' השופטת מ' נד"ב ) התקבלה לעניין זה עמדת המשיבה ונקבע כי חרף הקביעה במסגרת החלטת האישור לעניין היקף הקבוצה, הרי שיש מקום לצמצם את הקבוצה בהתאמה להלכה שנפסקה בערעור מנירב

לאחר מתן החלטת האישור, כך שהרף העליון של הגדרת הקבוצה יהיה מועד הגשת בקשת האישור ולא מועד מתן החלטת האישור. להשלמת התמונה יצוין כי ביום 20.3.2018 הורתה כב' הנשיאה א' חיות על קיומו של דיון נוסף בערעור מנירב , בפני הרכב מורחב של חמישה שופטים (דנ"מ 8626/17) (להלן: דיון נוסף מנירב ). עוד חשוב להדגיש כי בעת מתן פסק-דינו של בית המשפט המחוזי טרם נפלה הכרעה בדיון הנוסף.

4.

ביום 5.11.2020 הגישו המערערים את הערעור שבכותרת. בכותרת פסק-הדין הבהירו המערערים כי הערעור מתייחס לקביעה בפסק-הדין שלפיה תקופת ההשבה תקוצר ל-24 חודשים בלבד עד למועד הגשת בקשת האישור (כלומר מיום 19.5.2011 עד ליום 19.5.2013), תוך צמצום האופן שבו הוגדרה תחילה הקבוצה במסגרת החלטת האישור. בשים לב לכך עתרו המערערים בפיסקה 60 לערעור לסעד הבא:

"לאור כל האמור, בית המשפט הנכבד מתבקש לקבל את הערעור החלקי ולהורות כי תקופת ההשבה הינה מיום 19.5.2011 ועד ליום 21.10.2014".

שישה ימים בלבד לאחר

הגשת הערעור שבכותרת ניתנה הכרעתו של בית משפט זה, בהרכב מורחב, בדיון נוסף מנירב (דנ"א 8626/17 מנירב נ' רשות המסים (11.11.2020)). בפסק-הדין שניתן בדיון הנוסף

הוחלט פה אחד לשנות מפסק-הדין מושא הדיון הנוסף, וההלכה שנקבעה בדיון הנוסף סוכמה כך בפיסקה 44 לחוות-דעתו של כב' השופט נ' הנדל :

"סוף דבר, לו תישמע דעתי, נקבל את הדיון הנוסף, ונקבע כי סעיף 21 לחוק תובענות ייצוגיות אינו שולל חיוב בהשבה – במסגרת תובענה ייצוגית נגד רשות, בעילה לפי פרט 11 לתוספת השנייה – ביחס לתקופה שלאחר הגשת בקשת האישור. משכך, יחולו לגבי תקופה זו ההוראות הכלליות של חוק תובענות ייצוגיות בנוגע להרחבת הקבוצה, כך שבית המשפט יוכל לכלול בקבוצה, לפי שיקול דעתו, גם בני אדם שעילת התביעה שלהם נולדה לאחר הגשת בקשת האישור – ובנסיבות חריגות, אף לאחר אישור התובענה, בהתאם לסעיף 10 לחוק".

הנה-כי-כן, הקביעה העקרונית בערעור מנירב

שעליה הסתמך בית המשפט המחוזי בפסק-הדין מושא הערעור דנן, לצורך צמצום הגדרת הקבוצה (בהשוואה לאופן בו הוגדרה בהחלטת האישור), נהפכה בדיון נוסף מנירב , שבו נקבע כאמור כי ניתן לכלול בקבוצת התובעים בהליך כגון זה שנקטו המערערים גם את מי שעילת התביעה שלו נולדה לאחר הגשת בקשת האישור, "ובנסיבות חריגות, אף לאחר אישור התובענה" ( שם , שם).

עוד יצוין כי ביום 30.12.2020 התקיים בהליך זה דיון מקדמי בפני כב' השופטת ע' ברון . בתום הדיון נקבע כי "בהיעדר הסכמה בין הצדדים, התיק ייקבע לדיון לפני הרכב על פי הסדר הרגיל".

הבקשה לתיקון כתב הערעור וטענות הצדדים

5.

הבקשה שלפניי לתיקון כתב הערעור הוגשה ביום 4.1.2021 (להלן: בקשת התיקון ) ובמסגרתה עותרים המערערים לתקן את פיסקה 60 להודעת הערעור כך שתחת האמור בה בהודעת הערעור המקורית (ראו הציטוט בפיסקה 4 לעיל) יבוא כדלקמן:

"לאור כל האמור, בית המשפט הנכבד מתבקש לקבל את הערעור החלקי ולהורות כי תקופת ההשבה הינה מיום 19.5.2011 ועד ליום 10.8.2020; לחלופין, עד למועד הפסקת הגביה ביתר ע"י המשיבה, ככל שתוכח הפסקת הגביה; לחלופין, עד ליום 26.9.2015".

לטענת המערערים, הסעד שהתבקש בהודעת הערעור המקורית התייחס לתקופת השבה מיום 19.5.2011 (שנתיים עובר להגשת בקשת האישור) ועד ליום 21.10.2014 (מועד אישור התביעה) והוא תאם את ההלכה המנחה עובר למתן פסק הדין ב ערעור מנירב . ואולם, בעקבות פסק-דינו של בית המשפט העליון ב דיון נוסף מנירב , טוענים המערערים כי נפתחה האפשרות העקרונית להרחיב את הסעד המבוקש בתביעה השבה כנגד רשות המתבררת בדרך של תובענה ייצוגית, גם ביחס למי שעילת תביעתו נולדה לאחר אישור התובענה. לטענת המערערים, נסיבות המקרה דנן הינן אותן נסיבות חריגות, אליהן התכוון בית המשפט העליון העליון ב דיון נוסף מנירב , המצדיקות לכלול בקבוצה גם נישומים שעילת תביעתם נולדה לאחר מתן החלטת האישור. תיקון הסעד המבוקש בערעור יאפשר אפוא למערערים, לטענתם, להעלות טענותיהם בהקשר זה בפני ערכאת הערעור לנוכח שינוי המצב המשפטי בעקבות מתן פסק הדין ב דיון נוסף מנירב.

המשיבה, מצידה, מתנגדת לבקשה. לטענתה, מדובר בבקשה מהותית לתיקון ולהרחבת קבוצת התובעים שבשמם אושרה בקשת האישור בבית המשפט קמא. לפיכך, הבקשה להרחבת הקבוצה ולתיקון הערעור המבוקש כמוה כהגשת ערעור חדש על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. מעבר לכך מעלה המשיבה טענות שונות כנגד הרחבת הקבוצה המבוקשת ולטענתה בהתאם לפסק-הדין ב דיון נוסף מנירב אין כל חובה להרחיב את תקופת ההשבה והדבר נתון לשיקול דעת בית המשפט, כאשר ברירת המחדל נותרה והייתה – תקופת ההשבה הינה 24 חודשים עובר להגשת הבקשה לאישור ועד מועד הגשתה, ורק בהינתן טעמים מיוחדים ניתן להרחיב את הקבוצה. לטענת המשיבה, טעמים מיוחדים כאמור לא מתקיימים במקרה דנן.

דיון והכרעה

6.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין בקשת התיקון להתקבל. תקנה 417 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות 1984 ) , אשר היא זו החולשת על הערעור דנן לנוכח מועד הגשתו, קובעת כי "כתב ערעור ניתן לתיקון בכל עת שתיראה לבית המשפט". הסמכות הקבועה בתקנה 417 לתקנות סדר הדין חלה לא רק על תיקון נימוק קיים, אלא גם על הוספת נימוק להודעת הערעור המקורית, ובלבד שלא מדובר בתוספת החורגת מהעילה ומהעובדות שנפרשו לפני בית משפט קמא (ראו ב"ש 63/86 ממן נ' קעטבי , פ"ד מ(1) 194 (1986)). אכן, הסמכות להורות על תיקון הודעת הערעור היא רחבה (ע"א 7019/97 סופר נ' סופר , פ"ד נג(5) 187, 190 (1999); ראו גם חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי

294-293 (מהדורה שלישית, 2012)) ושיקול דעתו של בית המשפט בהקשר זה מושתת על מגוון של קריטריונים הנבחנים בכל מקרה לגופו (ראו ע"א 2734/09 פיוטרקובסקי נ' ארנון , פיסקה 12 (20.6.2010) והאסמכתאות שם ; ערעור על ההחלטה נדחה בבש"א 6735/10; כן ראו, ע"א 3657/09 ברזילי נ' אוחיון , פיסקאות 5-3 (3.12.2009)). בהקשר זה נפסק לא אחת כי ככל שההליך הערעורי מצוי בשלביו המקדמיים תנקוט ככלל ערכאת הערעור גישה ליברלית לגבי בקשות לתיקון הודעת הערעור שכן בדרך כלל אין בתיקון הודעת הערעור בשלביו המקדמיים של ההליך כדי לפגוע בזכויותיו הדיוניות של הצד שכנגד, או כדי להכביד על ההליך או לעכב את הטיפול בערעור (ראו עניין פיוטרקובסקי , שם ). זאת ועוד, לעתים התיקון המבוקש עשוי לסייע לערכאת הערעור לדון בכלל השאלות השנויות במחלוקת, ובכך לייעל את בירור הסכסוך שנתגלע בין הצדדים (ראו, ע"א 562/19 זקלד נ' לב לבונטין בע"מ , פיסקה 6 (21.11.2019)).

במאמר מוסגר יצוין כי נראה על פני הדברים כי גם בהתאם להוראות תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות החדשות ), אשר נכנסו לתוקף לאחר

הגשת הערעור דנן, נתון לבית המשפט שיקול דעתו רחב ביותר בבואו להכריע בבקשות לתיקון ערעור או תשובה בכתב לערעור, וראו לעניין זה תקנה 142 לתקנות החדשות, הקובעת כי "בית המשפט רשאי להתיר תיקון של ערעור או של תשובה בכתב, לפי העניין, בתנאים שיורה " [ההדגשה שלי – ר' ג'].

7.

מכל מקום, יישומם של הכללים הנוגעים לתיקון כתב ערעור מוליך אל המסקנה כי יש לקבל את בקשות התיקון שהוגשה במקרה דנן. זאת בשים לב לטעמים המצטברים

הבאים .

ראשית, עסקינן בבקשה שהוגשה בטרם הגשת הסיכומים בהליך וממילא בטרם התקיים דיון בערעור בפני מותב תלתא. בנסיבות אלה, לא יהיה בתיקון המבוקש כדי לעכב את הדיון או לסרבלו. אכן, כפי שצוין לעיל, כאשר מוגשת בקשה לתיקון הודעת ערעור לפני הגשת סיכומים וקיום דיון בערעור לגופו, נבחנת הבקשה במשקפיים "ליבראליות", זאת לאור חשיבותה של זכות הטיעון והשאיפה להניח לפני ערכאת הערעור את מכלול השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין (ראו, ע"א 1147/00 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית נ' הוד אווז משחטה להודים ולאווזים בע"מ , פיסקה 4 (1.4.2002); ע"א 4593/09 סעיד נ' יורשי סעיד , פיסקה 15 (15.11.2011); עע"מ 7866/13 לי-אור נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה השומרון

(9.11.2014)).

שנית , עסקינן בתיקון נקודתי ולא בהחלפת כתב הערעור כולו. תיקון זה עניינו אך ורק בהרחבת הסעדים המבוקשים בהליך. כפי שנפסק בעבר, סמכות התיקון המעוגנת בתקנה 417 לתקנות 1984 מאפשרת לבית המשפט במקרים מתאימים לתקן את הסעדים המבוקשים בערעור שהרי סמכות התיקון "אינה מוגבלת לעניינים מסוימים והיא משתרעת על תיקון נימוק קיים, על הוספת נימוק, על תיקון או הוספת פריט סעד או כל תיקון דרוש אחר" [ההדגשה שלי – ר' ג'] (ע"א 7019/97 סופר נ' סופר , פ"ד נג(5) 187, 190 (1999)). משמדובר כאמור בתיקון נקודתי, בשלב מקדמי ביותר של ההליך (ולא נעלם מעיניי כי התקיים כבר דיון מקדמי בערעור) – יש בכך כדי להטות את הכף לקבלת הבקשה ואין מקום להחיל את הגישה "המסויגת" החלה לגבי בקשות להחלפת כתב הערעור כולו (ראו למשל, ע"א 2282/19 סלהב נ' פקיד שומה , פיסקה 2 (11.8.2019) והאסמכתאות שם ).

שלישית , מדובר בבקשה לתיקון הסעדים המבוקשים בערעור הנובעת משינוי במצב המשפטי שארע לאחר הגשת הערעור. אכן, כל כולו של התיקון מתמקד בהרחבת הסעדים המבוקשים, לנוכח העובדה שפסק-הדין ב דיון נוסף מנירב , אשר הוביל כאמור לשינוי במצב המשפטי הרלוונטי, ניתן לאחר הגשת הערעור (וליתר הדיוק שישה ימים בלבד לאחר הגשת הערעור). כפי שנפסק בהקשר זה בעבר, מקום בו חל לאחר הגשת הערעור שינוי במצב המשפטי ששרר בעת מתן פסק-הדין מושא הערעור, עשויה לקום הצדקה לאפשר את תיקון כתב הערעור על מנת לאפשר ליוזם ההליך להציג בפני ערכאת הערעור את "מלוא התמונה הרלוונטית" בעת שזו דנה בעניין (ראו, ע"א 4797/17 הכשרת הישוב בישראל בע"מ נ' החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה בע"מ , פיסקה 5 (28.12.2017)). זאת, הן כאשר הדין הרלוונטי הוא זה שתוקן לאחר הגשת הערעור בדרך של שינוי חקיקה (ראו והשוו, ע"א 592/09 אל עמור נ' אל עמור , פיסקה 4 (13.9.2010)), הן כאשר נפסקה הלכה חדשה לאחר הגשת הערעור אשר שינתה מן המצב המשפטי שקדם לה (ראו והשוו, ע"א 3284/05 ויצמן נ' ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ , פיסקה 2 (30.4.2006)). יוער כי גם אם היה מקום לבחון את הבקשה – כפי שטוענת למעשה המשיבה – כמעין בקשה להארכת מועד להגשת ערעור חדש, הרי שכבר נפסק בעבר כי לעתים עשויה לקום הצדקה למתן הארכת מועד להגשת ערעור אך בשל שינוי המצב המשפטי שארע לאחר חלוף המועד להגשת ההליך, מקום בו מתקיימת סמיכות זמנים בין מועד מתן ההחלטה שעליה מבקשים להשיג לבין מועד קביעת ההלכה החדשה (ראו והשוו, בש"א 6839/16 פלונית נ' שירותי בריאות כללית , פיסקה 9 (11.6.2018); בש"מ 5618/19 פלוני נ' רשות האוכלוסין וההגירה , פיסקה 17 (5.12.2019) והאסמכתאות שם ). מכל מקום בענייננו המשוכה העומדת בפני המערערים נמוכה באופן ממשי מזו העומדת בפני מי שמבקש הארכת מועד להגשת ההליך, שכן המערערים הגישו את הודעת הערעור על פסק-הדין במועד

כך שלא ניתן לומר כי נפגע אינטרס ההסתמכות של המשיבה על סופיות של פסק-הדין (בשונה ממקרים שבהם מבוקשת ארכה להגשת הודעת ערעור לאחר חלוף המועד הקבוע בדין לכך).

8.

מטעמים מצטברים אלה סבורני כי יש להיעתר לבקשת התיקון ולאפשר למערערים לתקן את הפיסקה הרלוונטית בהודעת הערעור (פיסקה 60), שעניינה הסעד המבוקש בהליך. המערערים יגישו אפוא הודעת ערעור מתוקנת עד ליום 1.3.2021 בהתאם לאמור לעיל. לאחר הגשת הודעת הערעור המתוקנת יינתן צו סיכומי טענות כמקובל והטיפול בהליך יימשך כסדרו.

יובהר עוד למען הסר ספק כי אין במתן האפשרות לתיקון הערעור משום הבעת עמדה כלשהי בטענות המערערים לגוף העניין, ולמשיבה תהיינה שמורות מכלול טענותיה בדבר הגדרת הקבוצה והיקף הסעדים המבוקשים בערעור.

9.

הבקשה מתקבלת אפוא. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.

החלטתי זו תתויק בתיקי השופטים.