עע"מ 7993/20נילי וינברג נ. ועדת ערר לתכנון ובניה

1.

המערערים והמשיבים 4-3 הם שכנים באותו מגרש המחולק לשתי תתי חלקות כשהבתים חולקים קיר משותף חלקי. בקיר ביתם של המערערים, אשר חלקו משמש קיר משותף, פתחו המערערים מספר חלונות, על פי היתרים שקיבלו בעבר. המשיבים 4-3 ביקשו להרחיב את ביתם והגישו בקשה להיתר בנייה, ואילו המערערים הגישו התנגדות להיתר הבנייה המבוקש. המשיבה 2 דחתה את ההתנגדות תוך שקבעה, בין היתר, כי ההיתר המבוקש תואם את התוכנית החלה על המקרקעין. המערערים הגישו ערר למשיבה 1, ועדת הערר לתכנון ובניה, אשר אף הוא נדחה. סמוך לאחר מכן, הגישו המערערים עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים (עת"מ 11798-12-19, להלן: העתירה ).

2.

ביום 1.11.2020 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, את העתירה (להלן: פסק הדין ). הערעור דנן מופנה כנגד פסק הדין וכן נגד החלטת ביניים, שבגדרה נדחתה בקשה לתיקון העתירה.

3.

בפסקה 20 לפסק הדין קבע בית המשפט קמא כדלקמן:

"יש אך להצר על התנהלות פוגענית זו של [המערערים], אשר נוקטים בכל אמצעי כדי למרר את חיי המשיבים ולטרפד ניסיונם לרווח את בית המגורים שלהם.

[המערער] 2 עורך דין ידוע הבקי בדיני מקרקעין מנצל כל דרך כדי להטיל מורא על המשיבים 3-4 עד כי נדמה שמבקש הוא להתיש אותם במלחמות סרק כדי לסלקם מביתם ולהפיק טובת הנאה מכך".

4.

בהודעת הערעור נמנעו המערערים מלערער על הקביעות שבפסקה 20 לפסק הדין, אך במקביל פנה המערער 2 לנציב תלונות הציבור על שופטים (להלן: הנציב ). ביום 20.12.2020 דחה הנציב את התלונה, תוך שציין – בין היתר – כי בידי המערער 2 היה להשיג על פסק הדין בפני ערכאת הערעור.

5.

בעקבות זאת, הוגשה הבקשה שלפניי, שבמסגרתה מבקשים המערערים להוסיף להודעת הערעור את התיאור אודות עצם הגשת התלונה וקביעותיו של הנציב במסגרת החלטתו וכן טענות הנוגעות להתבטאותו של בית המשפט קמא במסגרת פסקה 20 לפסק הדין תוך שמבוקש להורות על הסרת פסקה זו מפסק הדין. לפי הנטען בבקשה, יש בתיקון המבוקש על מנת להשלים את התמונה בפני בית משפט זה לצורך הכרעה במלוא המתבקש בערעור. כן נטען, כי גם מועד הגשת הבקשה מטה את כף המאזניים לטובת היעתרות לה, שכן טרם התקיים הליך כלשהו במסגרת הערעור.

6.

על מנת שלא להאריך יתר על המידה, אביא במרוכז את עמדות המשיבים, אף שהוגשו שלוש תשובות נפרדות. ראשית, נטען כי המערערים ויתרו על זכותם לערער על קביעתו של בית המשפט המחוזי בפסקה 20 לפסק הדין בכך שפנו בתלונה לנציב, מבלי לכלול את הטענה בהודעת הערעור, ולכן בקשתם נגועה בשיהוי. בהקשר זה נטען עוד, כי לא ניתן הסבר ממשי מדוע לא נכללה הטענה בהודעת הערעור. שנית, כלל המשיבים טענו בהרחבה כי הבקשה דנן היא נדבך נוסף בשורה ארוכה מאוד של הליכים (מנהליים ואזרחיים) שנוקטים המערערים בקשר לאותו עניין ממש, במטרה למנוע מהמשיבים 4-3 להרחיב את בית מגוריהם, וככזו היא מהווה מקרה חריג של שימוש לרעה בהליכי משפט. לשיטת המשיבים, יש לשים קץ להתנהלות זו של המערערים. המשיבה 1 הוסיפה עוד, כי אף לשיטת המערערים, הקביעה בפסקה 20 לפסק הדין לא נדרשה כלל לצורך ההכרעה במחלוקת ולכן אין הכרח בתיקון הודעת הערעור לצורך הכרעה בה.

דיון והכרעה

7.

נוכח מועד הגשת הערעור, חולשת על הבקשה דנן תקנה 417 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין ), החלה מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. כלל ידוע הוא, כי הסמכות הקבועה בתקנה 417 לתקנות סדר הדין משתרעת הן על תיקון נימוק קיים והן על הוספת נימוק חדש, ובלבד שלא מדובר בתוספת החורגת מהעילה ומהעובדות שנפרשו לפני בית המשפט קמא (ב"ש 63/86 ממן נ' קעטבי , פ"ד מ(1) 194 (1986); עע"מ 7625/20 גרטנר נ' עיריית פתח תקוה (18.2.2021)). עוד נקבע, כי שיקול הדעת בבקשה לתיקון הודעת ערעור הוא רחב ומושתת על מגוון שיקולים שיש לבחון בכל מקרה ומקרה. בין היתר, ראוי לבחון את מידת הכרחיותו של התיקון לצורך תחימת המחלוקת בין הצדדים; הסיבה שבעטיה נשוא התיקון לא נכלל מלכתחילה בכתב הערעור המקורי; הטעמים שהציג המבקש להצדקת התיקון לאחר הגשת הערעור; האם הבקשה לתיקון הודעת הערעור הוגשה בתוך המועד הקבוע לכך בדין, או מחוצה לו; השלב הדיוני בהליך שבו הועלתה הבקשה והאם היעתרות לה תוביל לפגיעה בלתי מידתית בזכות הטיעון של יוזם הערעור, ומנגד – האם היעתרות לבקשה תוביל לפגיעה בלתי מוצדקת בזכויות הצד שכנגד (ע"א 3657/09 ברזילי נ' אוחיון , פסקה 5 (3.12.2009); ע"א 2734/09 פיוטרקובסקי נ' ארנון (20.6.2010)).

לא אחת נפסק, כי ככל שההליך הערעורי מצוי בשלביו המקדמיים תנקוט ככלל ערכאת הערעור גישה ליברלית לגבי בקשות לתיקון הודעת הערעור שכן בדרך כלל אין בתיקון הודעת הערעור בשלביו המקדמיים של ההליך כדי לפגוע בזכויותיו הדיוניות של הצד שכנגד, או כדי להכביד על ההליך או לעכב את הטיפול בערעור. זאת ועוד, לעתים התיקון המבוקש עשוי לסייע לערכאת הערעור לדון בכלל השאלות השנויות במחלוקת, ובכך לייעל את בירור הסכסוך שנתגלע בין הצדדים (ע"א 562/19 זקלד נ' לב לבונטין בע"מ , פסקה 6 (21.11.2019)).

8.

יישומם של הכללים הנ"ל מוליך למסקנה כי יש להיעתר לבקשה באופן חלקי. יובהר, כי מדובר בשלב מוקדם ביותר של ההליך הערעורי, לפני שניתן צו סיכומים, וכאשר הדיון בו קבוע עוד זמן רב (10.1.2022). בנסיבות אלה, הגישה כלפי בקשת התיקון תיטה להיות ליברלית, שכן ככלל, לא יהיה בהיעתרות לבקשה כדי להביא לפגיעה בלתי מוצדקת בזכויות הצד שכנגד.

אמנם, לא הובהר עד תום מדוע לא נכללו הטענות ביחס לפסקה 20 לפסק הדין בהודעת הערעור המקורית, אולם נראה כי המערערים סברו שהפורום הנכון להעלאת הטענות היה בפני הנציב, ובכך ניתן טעם כלשהו לכך שהטענה לא הועלתה בהודעת הערעור והוספתה התבקשה רק לאחר שנדחתה התלונה. כמו כן שוכנעתי כי הוספת הטענה ביחס לסעיף 20 לפסק הדין תסייע לערכאת הערעור לדון בכלל השאלות השנויות במחלוקת ולייעל את בירור הסכסוך בין הצדדים.

9.

עם זאת, התיקון יהיה מוגבל להעלאת טענות ערעוריות ביחס לפסקה 20 לפסק הדין, ללא שתיכלל התייחסות להגשת התלונה ולהחלטת הנציב, וזאת משעה שמדובר באירועים שהתרחשו לאחר שניתן פסק הדין, וככאלה הם חורגים מהמסגרת העובדתית שנפרשה לפני בית המשפט קמא (ראו והשוו: ע"א 11307/04 ב.דני חברה לבניין והשקעה (1992) בע"מ נ' מדינת ישראל (15.10.2006)). יובהר כי אין באמור כדי למנוע מהמערערים להגיש בקשה להוספת ראיות בשלב הערעור, אשר תוכרע על פי סדרי הדין המקובלים בבית משפט זה.

10.

הבקשה לתיקון הודעת הערעור מתקבלת בחלקה, אפוא. בשים לב לכך שלא הייתה מניעה להעלות את הטענות ביחס לפסקה 20 לפסק הדין כבר בעת הגשת הודעת הערעור, ומשנדרשו המשיבים להגיש תשובות לבקשה, המערערים יישאו בהוצאות בסך 500 ש"ח לטובת כל אחד מהצדדים המיוצגים בנפרד (1,500 ש"ח סך הכל).