ע"א 2711/20עוזי בן צבי נ. רשות מקרקעי ישראל

1.

בפני בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים ביום 4.2.2020 (ת"א 46736-02-15, השופט כ' מוסק ).

2.

המבקשים הם בני זוג, המתגוררים ביישוב נטף בבית שניצב על חלקת קרקע שבבעלותם. לפני עשרות שנים הקימו המבקשים בשטח החלקה מסעדה ומשתלה, אך אלה השתרעו על שטח נוסף של מקרקעי ישראל. במהלך השנים נקטו המבקשים בהליכים משפטיים שנסבו על המשך השימוש שלהם במקרקעין, ובכלל זה ביקשו לחייב את מנהל מקרקעי ישראל, כפי שכונתה בעבר רשות מקרקעי ישראל, היא המשיבה 1, להקצות להם את המקרקעין או לחלופין לפרסם מכרז להחכרתם. בסופו של דבר, טענותיהם של המבקשים נדחו על ידי בית המשפט המחוזי בפסק דין חלקי מיום 14.3.2016, וערעור שהוגש על כך נדחה בבית משפט זה ביום 8.1.2019 (ע"א 2402/16, השופטים י' עמית , ד' מינץ ו- י' אלרון ).

3.

מקורה של הבקשה שבפני בתביעה שכנגד שהגישו המשיבים, שבית המשפט המחוזי דן בה בנפרד מתביעתם של המבקשים – ובה הם עתרו לחייב את המבקשים בתשלום דמי שימוש במקרקעין בתקופה שלאחר פקיעתו של חוזה ההרשאה האחרון שנחתם בין הצדדים והתיר, בשעתו, למבקשים לעשות בהם שימוש.

4.

ביום 4.2.2020 קיבל בית המשפט המחוזי את התביעה, תוך שאימץ את חוות הדעת השמאית שניתנה מטעמו של מומחה בית המשפט. בית המשפט המחוזי חייב את המבקשים בתשלום דמי שימוש בסך של 341,896 שקלים ובהוצאות משפט בסך של 30,000 שקלים. בית המשפט המחוזי הדגיש, בין היתר, כי המבקשים עשו שימוש במקרקעין למטרות רווח, ולכן יש לגבות את דמי שימוש בהתאם.

5.

ביום 27.4.2020 הגישו המבקשים, שמייצגים את עצמם, ערעור על פסק הדין, ובהמשך לכך הגישו את הבקשה דנן, לעיכוב ביצועו של החיוב הכספי שהושת עליהם. המבקשים טוענים כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי לוקה בטעויות רבות, כך שסיכויי הערעור "טובים למדי". המבקשים מוסיפים וטוענים כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם, שכן עיכוב הביצוע לא ישנה את מצבם של המשיבים ואילו להם עלולים להיגרם נזקים רבים. בהקשר זה, המבקשים מציינים כי שני מקורות פרנסתם, המשתלה והמסעדה, אינם קיימים כרגע, שכן המשתלה "חוסלה" על-ידי המשיבים, ואילו המסעדה מושבתת בעקבות משבר הקורונה. המבקשים אף מציינים כי המסעדה נשרפה לפני כשלוש שנים, והם נאלצו להשקיע את חסכונותיהם בבנייתה מחדש.

6.

בתגובתם מיום 14.5.2020, שהוגשה בהתאם להחלטתי מיום 6.5.2020, טוענים המשיבים כי אין להיעתר לבקשה לעיכוב הביצוע. בעיקרו של דבר, נטען כי המבקשים לא עמדו בנטל להראות כי סיכויי הערעור שהגישו גבוהים. בהקשר זה, המשיבים סומכים את ידיהם על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, ומציינים כי ערכאת הערעור ממילא אינה נוטה להתערב בקביעות מסוג אלה. זאת ועוד, המשיבים טוענים כי המבקשים לא הניחו תשתית ראייתית מספקת ביחס למצבם הכלכלי, ועל כן לא עמדו בנטל להוכיח כי קשייהם הכלכליים מטים את מאזן הנוחות לטובתם. בהקשר זה, נטען כי במסגרת הבקשה לפטור מאגרה ומערבון שהגישו המבקשים בצדו של הערעור, הם ציינו כי בנוסף לחלקה שבבעלותם ביישוב נטף יש בבעלותם מגרש נוסף לבנייה ואף בכך יש טעם לדחיית הבקשה.

7.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, אין בהגשת ערעור כשלעצמה כדי להביא לעיכוב ביצועו של פסק דין (תקנה 466 לתקנות סדר שדין האזרחי, התשמ"ד-1984). בבואו להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע, על בית המשפט לבחון את סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. כשעסקינן בבקשה לעיכובו של פסק דין כספי, כמו הבקשה דנן, הנטל המוטל על המבקשים הוא כבד במיוחד, שכן במרבית המקרים ביצועו של פסק דין כספי הוא הפיך במתכונת של השבה (ע"א 7453/18

עמאר נ' מזרחי , פסקה 11 וההפניות שם (6.11.2018)). זאת, ביתר שאת כאשר הצד שכנגד הוא המדינה, אשר ודאי שאין חשש לכך שהיא לא תוכל להשיב את הכספים באם יתקבל הערעור (ראו: ע"א 4642/18 עיסאם בע"מ נ' מנהל מיסוי מקרקעי נצרת – מדינת ישראל , פסקה 10 (13.9.2018)). נותרה אפוא טענתם של המבקשים בדבר קשייהם הכלכליים. דא עקא, מלבד הטענה שהם מקבלים דמי אבטלה, המבקשים לא הניחו תשתית עובדתית כלשהי להוכחת טענותיהם ביחס לנזק שעלול להיגרם להם כתוצאה מדחיית הבקשה, ולו על דרך צירוף אסמכתאות נוספות, הגם שניתנה להם הזדמנות לכך בהחלטתי מיום 4.5.2020.

8.

לפני סיום אציין את המובן מאליו: אין בהחלטתי זו כדי לגרוע מיכולתם של המבקשים לפנות למשיבים בבקשה להסדיר פריסת תשלומים, בשים לב לנסיבות העת הזו ולקשייהם האישיים הנובעים מכך. אינני נוקטת כל עמדה בעניין זה, אך חזקה על המשיבים כי יבחנו כל פנייה מסוג זה לגופה.

9.

סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.