ע"א 7555/18יוסף נחמיאס ובניו בע"מ נ. עיריית ירושלים

1.

בפני בקשה לעיכוב ביצוע של פסק דין שנתן בית המשפט המחוזי בירושלים ביום 3.7.2018 (ת"א 57216-11-13, השופט א' דראל ), עד להכרעה בערעור שהוגש עליו.

רקע עובדתי

2.

מקורה של הבקשה בהתדיינות שנסבה על חוב ארנונה של המבקשת, חברת יוסף נחמיאס ובניו בע"מ, למשיבה, עיריית ירושלים (להלן: העירייה ), כמפורט להלן.

3.

המבקשת מחזיקה בנכס ברחוב האומן 9 בירושלים (להלן: הנכס ) המשמש לצורך עסק של ממכר בגדים. הנכס נשכר בשנת 2004 על-ידי חברת יוסף ויורם חנויות הלבשה בע"מ (להלן: חברת יוסף ויורם ). חברה זו שנשלטה על-ידי יורם ויוסף נחמיאס (להלן בהתאמה: יורם ו- יוסף ), הפסיקה את פעילותה בשנת 2005. בהמשך, רכש יוסף את המלאי, הציוד והמוניטין שלה והקים את המבקשת, הפועלת בנכס. חרף השינוי, המבקשת לא חתמה על הסכם שכירות חדש עם בעלת הנכס, והוסיפה לשלם את דמי השכירות על יסוד ההסכם הקיים, שנחתם כאמור עם חברת יוסף ויורם. כמו כן, החברות לא הודיעו לעירייה על החלפת זהות המחזיקים בנכס, והדרישות בדבר תשלום ארנונה הוסיפו להישלח לחברת יוסף ויורם.

4.

עד שנת 2012 לא שילמה המבקשת ארנונה בגין השימוש בנכס, וכמוה גם חברת יוסף ויורם. יצוין כי החל משנה זו הוסדר הרישום, והמבקשת משלמת ארנונה עבור הנכס באופן שוטף. בצד זאת, העירייה נקטה מספר הליכים בעניין חוב העבר, ובכלל זה הגישה את התביעה שביסוד הבקשה דנן. התביעה נסבה על חוב הארנונה עבור השנים 2011-2007 שעמד על סך של 6,880,668 שקל במועד התביעה, ומאז נוספו לו הפרשי הצמדה וריבית פיגורים. התביעה הוגשה נגד חברת יוסף ויורם, נגד המבקשת ונגד יורם ויוסף באופן אישי.

5.

בתמצית יצוין כי העירייה טענה בבית המשפט המחוזי כי חברת יוסף ויורם והמבקשת הן חברות קשורות שפעילותן אחת, וכי יורם ויוסף עצמם היו מודעים לקיומו של החוב ולגובהו, רשמו בספרי החברה חיובי ארנונה כהוצאה, ואף ניהלו במשך שנים משא ומתן עם העירייה על הסדר חוב בעודם מיוצגים על-ידי עורכי דין הבקיאים בדיני ארנונה.

6.

מנגד, טענה המבקשת בין היתר כי העירייה לא התנהלה בסבירות, וזאת מאחר שהוסיפה לחייב את חברת יוסף ויורם אף שידעה שהנכס מוחזק בידי המבקשת, דבר שתרם לתפיחת החוב לממדים עצומים. המבקשת טענה עוד כי חיוב ארנונה מתגבש רק עם משלוח שומה – ומשזו לא נשלחה, לא גובש כלל חוב שכזה. בנוסף לכך, נטען כנגד גובה השומה.

7.

כבר בשלב הסיכומים נמחקה התביעה נגד יורם, ובסופו של דבר התקבלה התביעה נגד המבקשת בלבד, המחזיקה בנכס (לצד דחייתה ככל שכוונה נגד חברת יוסף ויורם ונגד יוסף עצמו). בפסק דינו קיבל בית המשפט המחוזי את עמדת העירייה לפיה ניתן לראות את המבקשת כמי שחבה בארנונה, אף אם לא נשלחו לה שומה ודרישת תשלום. בית המשפט המחוזי קבע כי מאחר שהמבקשת רשמה בספריה את חיוב הארנונה כהוצאה ודיווחה עליה לרשויות המס, היא מושתקת מלטעון בעניין, והוסיף כי למצער ניתן לראות ביום הגשת התביעה בתיק דנן את מועד מסירת הודעת החיוב. לצד זאת, בית המשפט המחוזי קבע כי אין לחייב את המבקשת בריבית פיגורים עבור התקופה שעד להגשת התביעה, אלא רק בהפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961. לעומת זאת, בכל הנוגע לתקופה שחלפה מאז הגשת התביעה נקבע כי יש להוסיף לסכום החיוב הצמדה וריבית הפיגורים לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980 (להלן: חוק הריבית על תשלומי חובה ). בסיכומו של דבר, חייב בית המשפט המחוזי את המבקשת בתשלום 4,949,591.35 שקל בצירוף הצמדה וריבית פיגורים לפי חוק הריבית על תשלומי חובה החל מיום הגשת התביעה. בנוסף חויבה המבקשת בתשלום שכר-טרחת עורך דין בסך 117,000 שקל.

הבקשה שבפני

8.

המבקשת הגישה כאמור ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובצדו את הבקשה דנן לעיכוב ביצוע. בתמצית, המבקשת חוזרת בערעורה על מרבית הטענות שהעלתה בבית המשפט המחוזי, ובעיקר על אלה שעניינן גובהו של חוב הארנונה והעדר הבסיס לחיובה בתשלום ארנונה מקום שלא הומצאה לה שומה. בנוסף קובלת המבקשת נגד חיובה בריבית פיגורים מיום הגשת התביעה, שאינה הולמת את מחדלה של העירייה שמיאנה לציין אותה כמחזיקה בנכס, חלף חברת יוסף ויורם. המבקשת טוענת כי מרגע שנקבע כי יש לראות בהגשת התביעה הודעת השומה, היה על בית המשפט המחוזי להפנותה להליכי השגה, ערר או עתירה מינהלית. על רקע זה, לגישת המבקשת סיכוייה בערעור גבוהים.

9.

בנוסף טוענת המבקשת כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה במובהק. לדבריה, היא טענה לאורך כל המשא ומתן שניהלה עם העירייה וכן בבית המשפט המחוזי כי אין ביכולתה לשאת בסכומים שנפסקו נגדה, ואשר בהתאם לפסיקתה שנחתמה על-ידי בית המשפט המחוזי, עולים כמעט כדי 6,900,000 שקל, ובצירוף פסקי דין אחרים שניתנו נגדה בגין השנים שקדמו להליך זה שבהן לא שילמה ארנונה, כפי שצוין לעיל, כדי 10,900,000 שקל. לטענת המבקשת, תשלום זה יביא לקריסתה הכלכלית ולפגיעה ב-500 עובדיה ובספקים שלהם התחייבה. בהקשר זה מציינת המבקשת כי גם ללא חיוב הארנונה האמור היא מצויה בהפסדים כבדים כפי שמעידים המסמכים שצורפו לבקשה – ובכלל זה הדו"חות הכספיים שלה מיום 31.12.2016, אישור מאת רואה החשבון שלה, והעובדה שהיא אף פנתה למע"מ בבקשה לפריסת תשלומים. בהקשר זה מפנה המבקשת להחלטת בית משפט בע"א 918/05 פישמן רשתות שיווק נ' פקיד שומה למפעלים גדולים (17.6.2015) (להלן: עניין

פישמן ), שבה עוכב סכום כסף בשל גובהו מחשש לקריסה כלכלית של חברה.

10.

העירייה מתנגדת לבקשה, וסומכת את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת העירייה ערעורה של המבקשת משולל סיכוי בהיותו עובדתי בעיקרו, וכן מבוסס על טענות שיש בהן הרחבת חזית אסורה (בכל הנוגע לאפשרות להיזקק להליכי השגה). במישור של מאזן הנוחות מציינת העירייה כי טענות המבקשת הועלו בעלמא, וכי מכתב רואה החשבון שצורף לבקשה נעדר פירוט עובדתי בדבר שווי נכסי החברה, לרבות הסכומים העומדים לרשותה בחשבון הבנק, וכי לא צורפו אסמכתאות המגבות את האמור בו. העירייה גורסת כי ההשוואה שעורכת המבקשת להחלטה בעניין פישמן אינה רלוונטית לנוכח העובדה ששם דובר בסכום גבוה בהרבה, ומדגישה כי תשלום החוב האמור מעוכב למעשה זה שנים רבות, אף שהעירייה נקטה בהליכים לגבייתו.

דיון והכרעה

11.

לאחר ששקלתי את הדברים הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להתקבל באופן חלקי בלבד. ככלל, כאשר עסקינן בפסק דין כספי, הנטייה היא לא להורות על עיכוב ביצועו מן הטעם שהוא הפיך על דרך ההשבה (ראו, מיני רבים: ע"א 7453/18 עמאר נ' מזרחי , פסקה 11 וההפניות שם (6.11.2018)). הדברים האמורים נכונים ביתר שאת כאשר בעל הדין שכנגד הוא רשות ציבורית, שאין חשש ממשי כי לא ניתן יהיה להיפרע ממנה אם הערעור יתקבל (ראו: עע"ם 6269/14 עזבון המנוח ראובן דאון ז"ל נ' עיריית אור יהודה , פסקה 6 (20.10.2015); עע"ם 7432/16 זיסמן נ' עיריית אילת , פסקה 13 (13.10.2016); עע"ם 7044/16 כחלון נ' עיריית הרצליה , פסקה 10 וההפניות שם (14.12.2016)). יחד עם זאת, כידוע, על כל מקרה להיבחן לגופו. לאחר שעיינתי באסמכתאות שצורפו לבקשה התרשמתי כי אכן קיים חשש שתשלום הסכום המלא בשלב זה עלול להביא לפגיעה קשה ביותר, אולי בלתי הפיכה, במבקשת, ובעובדים הרבים המועסקים אצלה.

12.

חרף זאת, בשל האינטרס הציבורי הברור בגביית החוב, שהוא תשלום חובה עירוני (ראו: עע"ם 5888/18 מדיה תקשורת ע"ר נ' עיריית פתח תקווה , פסקה 10 (19.8.2018)), ובהתחשב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי אני סבורה כי אין הצדקה לעיכוב ביצוע מלא. בנסיבות אלה, ראיתי לעכב רק חלק מן הסכום האמור, בסך 3,000,000 שקל.

13.

סוף דבר: הבקשה מתקבלת באופן חלקי במובן זה שתשלום 3,000,000 שקל יעוכב עד למתן הכרעה בערעור. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.