ע"א 2159/19 אהרון דייודה נ. אורי סבן

1.

זוהי בקשה למתן סעד זמני בערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 7.2.2019 (ה"פ 35183-01-16, השופטת ח' פלינר ).

2.

מקורו של ההליך דנן בהמרצת פתיחה שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בחודש ינואר 2016, ובה עתר למתן פסק דין הצהרתי לפיו הוא זכאי להירשם כבעלים של מקרקעין המצויים בעיר חולון (להלן: המקרקעין ). לטענת המבקש, בשנת 1981 הוא רכש את הזכויות במקרקעין משני בעליהם – מרגלית פרלה ברנס ז"ל, שיורשה הוא המשיב 2, ואחיה, הוא המשיב 1. עם זאת, כך נטען, הזכויות במקרקעין לא הועברו לידיו מעולם, ואף לא נרשמה ביחס אליהם הערת אזהרה על שמו. זאת, אף שבהסכם המכר התחייבו המוכרים להעביר למבקש את הזכויות במגרש לא יאוחר מיום 15.6.1981 (להלן: המועד החוזי ), בכפוף לכך שעד למועד זה יסתיימו כל ההליכים הנדרשים לביצוע ההעברה. המבקש צירף להמרצת הפתיחה שהגיש מסמכים המלמדים על כך שדיווח על העסקה לרשויות המס, ואף ביצע תשלומי מס בקשר אליה.

3.

בית המשפט המחוזי דחה את התובענה, לאחר שקיבל את טענת ההתיישנות שהעלו המשיבים, וחייב את המבקש בתשלום הוצאותיהם בסך של 15,000 שקלים לכל אחד. בית המשפט המחוזי קבע כי תקופת ההתיישנות במקרה החלה להימנות במועד החוזי. מאחר שתקופת ההתיישנות במקרקעין עומדת על 25 שנים, קבע בית המשפט המחוזי כי התביעה התיישנה ביום 14.6.2006 – כעשר שנים לפני הגשתה.

4.

בית המשפט המחוזי קבע כי החל במועד החוזי היה בידו של המבקש לפעול ולברר האם המקרקעין נרשמו על שמו, באמצעות פנייה לעורך הדין שלו שילם עבור ביצוע פעולה זו או באמצעות פניה ישירה ללשכת רישום המקרקעין. בית המשפט המחוזי קבע כי המבקש לא סיפק הסבר מניח את דעת לשאלה מדוע לא פעל לאכיפתו של הסכם המכר במשך 25 השנים שעמדו לרשותו. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי מדובר במקרה שבו הנזק הראייתי שנוצר מדגיש עד כמה לא ניתן לדון בתובענה במועד שבו שהוגשה: עורך הדין שאת שירותיו שכר המבקש לצורך העברת הבעלות הלך בינתיים לעולמו, המסמכים הרלוונטיים בהקשר זה וכן מסמכים נוספים בוערו, והמוכרת, מורישתו של המשיב 2, הלכה אף היא לעולמה ולא ניתן לשמוע את גרסתה.

5.

למעלה מן הצורך, ציין בית המשפט המחוזי כי לא הוצגה בפניו ראיה המוכיחה מעל כל ספק כי התמורה שולמה על ידי המבקש. כמו כן, צוין כי שוררת "עננה" בכל הנוגע לחתימתו של המשיב 1 על הסכם המכר. ממילא, כך נקבע, לא ניתן בעת הזו להתחקות אחר העובדות כהווייתן.

6.

המבקש הגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובצדו הגיש את הבקשה דנן, המכוונת בעיקרה למתן צו איסור דיספוזיציה במקרקעין עד להכרעה בערעור, ובנוסף לעיכוב ביצוע של תשלום ההוצאות שהושת עליו.

7.

לטענת המבקש, סיכויי ערעורו הם טובים. כך, המבקש טוען כי לא היה מקום לקבוע שתביעתו התיישנה, ובהקשר זה הוא מפנה להלכה שנקבעה בע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן , פ"ד נז(5) 49 (2003) בעניין התיישנותה של תביעה המבוססת על יחסי נאמנות, בנסיבות שלשיטתו הן דומות. כמו כן, המבקש טוען כי מאזן הנוחות במקרה זה מצדיק את קבלת הבקשה, נוכח העובדה שהמקרקעין אינם בשימוש (מדובר במגרש ריק), כך שממילא לא ייגרם כל נזק ממתן הצו למשיבים, שמעולם לא החזיקו במקרקעין בפועל ולא נשאו בתשלומי מס בגינו. עוד מציין המבקש כי המשיב 1 מצוי בהליך פשיטת רגל וכי בשל כך ממילא מוטל על חלקו במקרקעין עיקול המונע ממנו לבצע דיספוזיציה בהם. ביחס למשיב 2, טוען המבקש כי טרם נרשמו זכויותיו במקרקעין בהתאם לדיני הירושה, כך שאף לו לא צפוי להיגרם נזק מיידי וממשי ממתן הצו. לעומת זאת, כך נטען, אי מתן הצו עלול להותיר את המבקש בפני שוקת שבורה.

8.

המשיב 2 מסר בתגובתו כי הוא מותיר את הבקשה לשיקול דעת בית המשפט ככל שהיא נוגעת לצו האוסר על ביצוע דיספוזיציה במקרקעין. זאת, מאחר שלדבריו אין בכוונתו לבצע דיספוזיציה במקרקעין בקרוב. עם זאת, המשיב 2 עומד על כך שיש מקום לדחיית הבקשה בכל הנוגע לתשלום ההוצאות ומלין על כך שהמבקש טרם שילם הוצאות אלה. באופן כללי יותר, טוען המשיב 2 כי סיכויי ערעורו של המבקש הם נמוכים ביותר, הן לנוכח קביעותיו של בית המשפט המחוזי בסוגיית ההתיישנות והן בשים לב להערותיו לגוף הדברים.

9.

המשיב 1 לא הגיש תגובה במועד שנקבע, ואף לא לאחר שניתנה לו ארכה לכך לפנים משורת הדין, מבלי שזו התבקשה. יש להוסיף כי בבקשה צוין שבא-כוח המשיב 1 מסר כי ייתן הסכמתו למתן צו האוסר על ביצוע דיספוזיציה במקרקעין, בכפוף לתשלום ההוצאות שנפסקו בבית המשפט המחוזי. המבקש הוסיף בהקשר זה כי מאחר שהמשיב 1 מצוי בהליך פשיטת רגל קיים חשש שלא יוכל להשיב את סכום ההוצאות אם הערעור יתקבל, ועל כן טען כי יש מקום לעכב את תשלום ההוצאות, או לחילופין להורות כי הסכום יופקד בקופת בית המשפט.

10.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה, אני סבורה כי יש מקום לקבלה כך שיינתן צו האוסר על ביצוע דיספוזיציה במקרקעין עד להכרעה בערעור. זאת, בשים לב לעמדתם של המשיבים, וכן לכך שהמקרקעין אינם בשימוש מזה שנים ארוכות ואף אינם צפויים להיות בשימוש בקרוב. הדברים אמורים בהתייחס למאזן הנוחות, ומבלי להידרש לשאלה של סיכויי הערעור (ראו: ע"א 752/15 ביאדסה נ' ביאדסה , פסקה 16 (23.3.2015); ע"א 976/18 עו"ד גיא גיסין – הנאמן לנכסי מרדכי כהן נ' בר חן , פסקה 9 (7.5.2018)).

11.

עם זאת, בכל הנוגע להוצאות המשפט שהוטלו על המבקש עמדתי שונה. כידוע, הנטייה היא שלא להיעתר לבקשה לעיכוב ביצועו של חיוב כספי, קל וחומר חיוב בגין הוצאות משפט, שכן מימושו הוא על פי רוב הפיך (ראו: ע"א 7148/17 א.עמית ושות' חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' מרקי בר הרצליה בע"מ , פסקה 18 (29.10.2017); ע"א 7453/18 עמאר נ' מזרחי , פסקה 12 (6.11.2018)). בנסיבות העניין איני סבורה כי יש מקום לחרוג מכלל זה בכל הנוגע למשיב 2. באשר למשיב 1, בשים לב לכך שהוא מצוי בהליך פשיטת רגל ועל כן יש יסוד לחשש שהביע המבקש מפני השבת הכספים במקרה של זכיה בערעור, אני מורה כי 15,000 השקלים שנפסקו לטובתו יופקדו בקופת בית המשפט עד להכרעה בערעור.

12.

סוף דבר: הבקשה מתקבלת בעיקרה, במובן זה שניתן צו האוסר על ביצוע דיספוזיציה במקרקעין עד להכרעה בערעור. כמו כן, המבקש יפקיד את הסכום שנפסק לטובת המשיב 1 בקופת בית המשפט בתוך 14 ימים. במכלול הנסיבות אין צו להוצאות.