ע"א 3080/22כלל חברה לביטוח בע"מ נ. פלוני

1.

זוהי בקשה לעיכוב ביצוע של פסק דין שנתן בית המשפט המחוזי בירושלים ביום 24.3.2022 (ת"א 44047-02-17, השופט ע' שחם ).

2.

ביסוד ההליך דנן ניצבת תביעת פיצויים בגין נזקי גוף שהגיש המשיב 1 (להלן: המשיב ), יליד 1995. ברקע הדברים עומדת תאונת דרכים מיום 16.4.2015 (להלן: התאונה ), שבה נפגע המשיב בעת שרכב על אופנוע, ובה היה מעורב אדם נוסף שנהג במכונית, הוא המשיב 2 (להלן בהתאמה: נהג המכונית ו- המכונית ). יצוין כבר עתה כי האופנוע שבו רכב המשיב לא היה מבוטח בביטוח חובה. על כן, תביעתו הוגשה מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש] ונטען בה כי התרשלותו של נהג המכונית היא שגרמה לתאונה. התביעה הוגשה נגד נהג המכונית ואף נגד המבקשת, כלל חברה לביטוח בע"מ, שלגביה נטען כי היא הייתה המבטחת של המכונית.

3.

להשלמת התמונה, יצוין כי ביום 15.12.2016 הוגש כתב אישום כנגד נהג המכונית, ובו יוחסו לו עבירות של גרימת תאונת דרכים בנהיגה חסרת זהירות ואי-מתן זכות קדימה, וכן גרימת חבלה של ממש (בגין הנזק שנגרם למשיב). בהמשך, ביום 9.3.2021 הורשע נהג המכונית על-פי הודאתו בעבירות האמורות במסגרת הסדר טיעון.

4.

בתמצית יצוין כי במסגרת ניהול התביעה בבית המשפט המחוזי סירבה המבקשת ליטול על עצמה את ייצוגו של נהג המכונית, ושללה קיומו של כיסוי ביטוחי למכונית במועד התרחשות התאונה. בעיקרו של דבר, טענת המבקשת הייתה כי מלכתחילה פוליסת הביטוח הוצאה על שמו של מי שהיה הבעלים הקודם של המכונית (להלן: הבעלים הקודם ). עוד נטען כי ביום 6.4.2015, טרם התאונה, ביצע הבעלים הקודם העברה של פוליסת הביטוח מהמכונית לרכב אחר שרכש. מנגד, המשיב טען כי בנסיבות העניין ביטול הפוליסה נעשה שלא כדין וכי ממילא במועד קרות התאונה טרם נכנס הביטול לתוקפו. זאת, בהפניה להסדר הקבוע בסיפא לסעיף 24 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970 (להלן: הפקודה ), הקובע מנגנון השהייה ולפיו "לא יהיה לביטול תוקף כלפי הניזוק או שאיריו אלא כעבור עשרים ואחד יום לאחר שניתנה לבעל הפוליסה הודעה בכתב על הביטול". בהתאם לכך, הוטעם כי תאונת הדרכים במקרה דנן ארעה 10 ימים בלבד לאחר שביטל הבעלים הקודם את הפוליסה, כך שבמועד זה עדיין היה הכיסוי הביטוחי בתוקפו.

5.

בית המשפט המחוזי קיבל את תביעתו של המשיב, ובעשותו כן דחה את טענותיה של המבקשת בעניין תוקפה של פוליסת הביטוח. מבלי לפרט, די לציין כי בית המשפט המחוזי מצא כי בנסיבות העניין, לנוכח ההסדר הקבוע בסעיף 24 לפקודה, ומשלא חלפו 21 ימים מביטול הפוליסה על-ידי הבעלים הקודם של המכונית ועד לקרות התאונה, אין תוקף לביטול כלפי המשיב וכי על המבקשת לשאת בפיצוי בגין נזקיו. בהמשך לכך, בית המשפט המחוזי קבע כי הנזקים שנגרמו למשיב מסתכמים בסך כולל של 4,450,157 שקלים, שמהם יש לנכות סך של 667,146 שקלים בגין תגמולי מל"ל. על כן, בסיכומו של דבר, נקבע כי על המבקשת ועל נהג הרכב לשלם למשיב פיצויים בסך של 3,783,011 שקלים, וזאת בנוסף לשכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% בצירוף מע"מ. כן נקבע כי כלל הסכומים האמורים ישולמו עד ליום 13.4.2022.

6.

ביום 9.5.2022 הגישה המבקשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובצדו בקשה לעיכוב ביצועו, היא הבקשה דנן. בעיקרו של דבר, בערעור נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי קיימת תחולה בענייננו לסעיף 24 לפקודה. בנוסף לכך, במישור של מאזן הנוחות, המבקשת טוענת כי אם יתקבל ערעורה היא עלולה לעמוד בפני שוקת שבורה ככל שפסק הדין יבוצע במלואו, וזאת מאחר שהמשיב יתקשה להשיב את הסכומים שישולמו לו. עוד נטען כי הפגיעה במשיב צפויה להיות מוגבלת, בשים לב לכך שחלק נכבד מן הסכום שנפסק לטובתו הוא צופה פני עתיד. על כן, נטען כי יש לעכב את ביצוע פסק הדין, וזאת לכל היותר בכפוף להפקדת הסכום שנפסק בקופת בית המשפט.

7.

בתגובתו מיום 17.5.2022, שהוגשה בהתאם להחלטתי, טוען המשיב כי דין הבקשה להידחות. לטענתו, לא נפל כל פגם בפסק דינו המפורט והמנומק של בית המשפט המחוזי ומשכך הערעור משולל יסוד. אשר למאזן הנוחות, המשיב טוען כי המבקשת לא הניחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת טענותיה ביחס לקושי הצפוי להיפרע ממנו אם יתקבל הערעור. זאת ועוד, המשיב מדגיש כי הכספים שנפסקו לטובתו מיועדים לשיקומו, ובכלל זה עבור הטיפולים השוטפים הנדרשים לו כתוצאה מפציעתו. לבסוף, המשיב מלין על התנהלותה הדיונית של המבקשת בשים לב לכך שהבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה רק בחלוף מועד התשלום שקבע בית המשפט המחוזי.

8.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי הדין הבקשה להתקבל בחלקה. כידוע, נקודת המוצא לענייננו היא כי אין בהגשת ערעור כשלעצמה כדי לעכב את ביצועו של פסק דין (כפי שמורה תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. ראו: ע"א 7817/21 איוב נ' עזמי , פסקה 10 (6.12.2021)). הדברים אמורים ביתר שאת מקום בו מדובר בפסק דין הנסב על חיוב כספי (ראו: ע"א 6952/12

ביו נ' קלמנסון , פסקה 15 (7.1.2013); ע"א 7453/18 עמאר נ' מזרחי , פסקה 11 (6.11.2018)). לצד זאת, נקבע לא אחת במקרים דומים לענייננו כי מקום בו נפסק סעד כספי משמעותי אשר תשלומו עלול ליצור מצב בלתי הפיך, הכף תיטה לעבר מתן עיכוב ביצוע, וזאת כל עוד הדבר אינו צפוי לפגוע ברווחתו של הזוכה (ראו והשוו: ע"א 3559/17 המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) נ' פלוני , פסקה 8 (9.5.2017); ע"א 7496/18 אלמג'מועה אלאהלייה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני , פסקה 10 (15.11.2018); ע"א 6848/20 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני , פסקה 6 (2.11.2020)).

9.

במקרה דנן, נתתי דעתי לכך שחלק משמעותי מהפיצוי שנפסק לטובתו של המשיב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נועד לספק את צרכיו בעתיד הרחוק. במובן זה, לא התרשמתי כי עיכוב ביצוע חלקי של פסק הדין יוביל לפגיעה ממשית ברווחתו. כמו כן, אני סבורה כי אין אף חשש שהמבקשת לא תוכל לשלם למשיב את יתרת הפיצוי אם יידחה ערעורה. בנסיבות אלו מצאתי, כאמור, כי יש לקבל את הבקשה בחלקה, וזאת מבלי להידרש לסיכויי הערעור לגופו (ראו: ע"א 4881/20 המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) נ' פלוני , פסקה 9 (23.7.2020); ע"א 469/21 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני , פסקה 7 (31.1.2021)).

10.

טרם סיום אציין כי אכן הדעת אינה נוחה מכך שהבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה רק לאחר שחלף המועד שנקבע לתשלום הכספים על-ידי בית המשפט המחוזי. לא למותר לציין כי התנהלות כזו עשויה להוות שיקול לפסיקת הוצאות במקרים המתאימים.

11.

סוף דבר: אני מורה אפוא על עיכוב ביצוע חלקי של פסק דינו של בית המשפט המחוזי, במובן זה שהמבקשת תעביר לידי המשיב סכום בסך 1,500,000 שקלים בלבד. שאר הסכום יעוכב עד למתן הכרעה בערעור שהגישה. במכלול נסיבות העניין, אין צו להוצאות.