ע"א 5822/16 אורנית שמיר נ. המנהל המיוחד עו"ד ארז חבר

1.בפני בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 14.2.2016 (פש"ר 1500-12-14, השופטת ח' פלינר ).

2.המבקשת, אורנית שמיר (להלן: המבקשת ), היא גרושתו של יואל שמיר, שבעניינו ניתן צו כינוס נכסים (להלן: החייב ). במסגרת הסכם גירושין שנחתם בין המבקשת לחייב ביום 27.3.2013 ניתנו למבקשת הזכויות בנכס מקרקעין המצוי בראשון לציון (להלן: הזכויות בנכס ). פחות משנתיים לאחר מכן, ביום 4.1.2015 ניתן צו כינוס הנכסים, לבקשת החייב, והמשיב 1, עו"ד ארז חבר, מונה כמנהל מיוחד לנכסיו (להלן: המנהל המיחד ).

3.במסגרת ההחלטה מושא הבקשה שבפני קבע בית המשפט המחוזי כי העברת הזכויות בנכס במסגרת הסכם הגירושין היא הענקה פסולה שיש להורות על ביטולה. בית המשפט המחוזי קבע כי המבקשת ידעה או אמורה הייתה לדעת על מצבו הכלכלי הקשה של החייב בעת החתימה על הסכם הגירושין, ולכן לא הייתה תמת-לב בעת העברת הזכויות בנכס. עוד נקבע כי המבקשת לא העניקה לחייב תמורה בת ערך עבור הזכויות בנכס. מבחינה אופרטיבית בית המשפט המחוזי הורה כי לאחר שבנק לאומי לישראל בע"מ, שהוא נושה מובטח של הנכס מכוח משכנתה (להלן: הנושה המובטח ), יממש את הנכס, תועבר לקופת פשיטת הרגל מחצית מהתמורה שתיוותר (היינו המחצית שהייתה שייכת לחייב).

4.על החלטה זו הגישה המבקשת ערעור. בד בבד הגישה המבקשת את הבקשה שבפני לעיכוב הביצוע של ההחלטה. בבקשה לעיכוב ביצוע טוענת המבקשת, וזהו הנימוק היחיד שבו היא נתמכת, כי ההחלטה "משליכה ישירות על כלל הפעולות הנדרשות לביצוע ע"י המנהל המיוחד/הנאמן ולרבות גורל כספי התמורה ממכר הנכס במסגרת כינוס נכסים של הבנק למשכנתאות וחלוקתם".

5.מעיון בערעור שהגישה המבקשת ניתן ללמוד כי היא מעלה טענות רבות באשר לקביעות העובדתיות של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקשת, בית המשפט המחוזי התעלם מטענות רבות שהעלתה בפניו. כך למשל, לטענת המבקשת הנכס שבמחלוקת נרכש מכספי דירה שקיבלה בירושה. עוד טוענת המבקשת כי היא ויתרה במסגרת הסכם הגירושין על כתובתה ותוספת כתובתה, כך שלא ניתן לקבוע שהזכויות בנכס ניתנו ללא תמורה בת ערך. בנוסף, טוענת המבקשת כי במועד החתימה על הסכם הגירושין היא לא ידעה על מצבו הכלכלי הקשה של החייב.

6.בהחלטתי מיום 27.7.2016 הוריתי על הגשת תשובות לבקשה וכן הוצאתי צו עיכוב ביצוע ארעי להחלטתו של בית המשפט המחוזי.

7.בתגובה מטעם המנהל המיוחד נטען כי הבקשה אינה עומדת במבחנים למתן עיכוב ביצוע. המנהל המיוחד טוען כי סיכויי הערעור נמוכים שכן החלטתו של בית המשפט המחוזי נסמכת על קביעות עובדתיות שבהן ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב. באשר למאזן הנוחות נטען כי הלכה למעשה החלטתו של בית המשפט המחוזי יוצרת חיוב כספי בר השבה במקרה שבו הערעור שהגישה המבקשת יתקבל. המנהל המיוחד מדגיש כי הנושה המובטח החל בהליכי המימוש של הנכס. בנוסף, וחשוב לענייננו, המנהל המיוחד מבהיר כי הוא לא יעשה כל שימוש בכספים שיתקבלו כתוצאה ממימוש הזכויות בנכס עד להכרעה בערעור שהגישה המבקשת, כך שאין כל סיכון לאי השבת המצב לקדמותו במקרה בו הערעור יתקבל.

8.בתגובה שהוגשה מטעם הכונס הרשמי נטען כי יש לדחות את הבקשה כבר מהטעם שהמבקשת לא הצביעה על סיכויי ערעור או מאזן נוחות הנוטים לטובתה. עוד נטען כי החלטתו של בית המשפט המחוזי היא מלאה, מנומקת ומתבססת על ממצאים עובדתיים ועל כן סיכויי הערעור הם נמוכים.

9.לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה הגעתי לכלל דעה כי דינה להידחות. כידוע, שני שיקולים מצטברים חולשים על בקשה לעיכוב ביצוע של פסק דין: סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. עוד ידוע כי בית המשפט לא יטה להיענות לבקשה לעיכוב ביצוע של פסק דין כספי, שהרי מימוש פסק דין לתשלום כסף הוא בדרך כלל הפיך על דרך ההשבה (ראו: ע"א 3827/14 עוז והדר בניה בע"מ נ' מפלס רם בניה ופיתוח בע"מ ,

בפסקה 17 (3.7.2015); ע"א 7562/12 קצב נ' אורני , בפסקה 15 (6.12.2012), וההפניות שם). בענייננו, נוכח הצהרתו של המנהל המיוחד כי הוא לא יעשה שימוש בכספים שיתקבלו ממכירת הזכויות בנכס עד להכרעה בערעור שהוגש אין כל חשש שהמבקשת לא תוכל להחזיר את המצב לקדמותו במקרה שהערעור שהגישה יתקבל. לכן, מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לדחיית הבקשה. משהגעתי למסקנה זו איני צריכה להידרש לסיכויי הערעור.

10.אשר על כן, הבקשה נדחית. כמו כן, הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 27.7.2016 מבוטל בזאת. המבקשת תישא בהוצאות המנהל המיוחד בסך של 2,500 שקל ובהוצאות הכונס הרשמי בסך של 1,000 שקל.