ע"א 3785/09 אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ. דניאל כהן

השופט י' עמית :

ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 17.3.2009 (כבוד השופט ידין טימור ) בת"א 3238/04.

1.

המשיב והמערער שכנגד (להלן: המשיב ), יליד 6.5.1958, נפגע בתאונת דרכים שהוכרה גם כתאונת עבודה ביום 22.5.2002, בהיותו בן 44. כתוצאה מהתאונה נפגע באורח קשה ופונה לבית החולים סורוקה שם אושפז למשך 32 יום. מבית החולים סורוקה הועבר המשיב לשיקום בבית החולים לוינשטיין לתקופה של כשלושה חודשים נוספים.

2.

המל"ל העמיד את נכותו הרפואית המשוקללת של המשיב על 84.16% - ובנוסף הופעלה גם תקנה 15 - כלהלן: 30% בגין פגיעה בברך ימין; 25% בגין פגיעה בכתף שמאל; 20% בגין פגיעה בכף רגל שמאל; 20% בגין פגיעה נפשית; 20% בגין פגיעה בשני הקרסוליים; 10% בגין פגיעה בירך ימין; 10% בגין קיצור רגל ימין; 10% בגין פגיעה בראייה; 20% בגין צלקות.

קביעת המל"ל מחייבת בהיותה קביעה על פי דין ובית משפט קמא

מינה

את ד"ר אילנה פרבר כמומחית בתחום השיקום. בחוות דעתה מיום 5.9.2005 קבעה ד"ר פרבר כי המשיב נתמך בקביים ומכשירי עזר ומסוגל ללכת למרחקים קצרים בלבד; הוא סובל ממגבלות בהרמת יד שמאל בתנועת הכתף ומתחושת רדימות של האצבעות; סובל אף מבעיות נפשיות, קשיי שינה ומצב רוח ירוד ומטופל בתרופות ומשככי כאבים; ויזדקק בעתיד לטיפולים אורתופדיים נוספים ושיקום פיזיותרפי ופסיכיאטרי.

בהתחשב בגילו של המשיב, בהשכלתו (11 שנות לימוד בבית ספר מקצועי במגמת מסגרות) ובכך שעסק כל חייו בעבודות מסגרות, בניין ואחזקה ולא נמצאה לו עבודה מתאימה במסגרת השיקום במל"ל, העמיד בית משפט קמא את נכותו התפקודית של המשיב על

100%.

3.

מכאן נפנה בית המשפט לבחון את ראשי הנזק השונים - לאחר שהצדדים הגיעו להסדר דיוני לפיו יתן את פסק דינו על סמך התצהירים ונספחיהם - וקבע כלהלן:

א.בסיס שכר והפסד השתכרות –עובר לתאונה השתכר המשיב בממוצע סך 4,217 ₪ נטו. לסכום זה הוסיף בית משפט קמא הטבת שווי רכב צמוד בסך 1,200 ₪ והחזקת טלפון בסך 200 ₪ והעמיד את בסיס השכר של המשיב עובר לתאונה על סך 5,617 ₪ לעבר , ובהתחשב בכך שהיה יכול לשפר את שכרו, העמיד את הפסד ההשתכרות לעתיד על סך 7,000 ₪ נטו. אקדים ואומר כי בחישוב הפיצויים בראש הנזק של הפסד השתכרות בעבר נפלה טעות על פני הפסק, באשר החישוב בפסק הדין נעשה לפי 7,000 ₪ לחודש.

ב.עזרת הזולת – בית משפט קמא עמד על כך שהמשיב, רווק החי בגפו, נדרש לשירותי מטפלת-עוזרת כשעתיים ביום, המסייעת לו באוכל, לבוש, רחצה, קניות ואחזקת הבית. את הפיצוי עבור ראש הנזק של עזרת צד ג' חילק בית המשפט לשלוש תקופות: פיצוי גלובלי בסך 50,000 ₪ עבור תקופת האשפוז במשך 142 יום; פיצוי לתקופה מאז שוחרר המשיב לביתו ועד יום מתן פסק הדין - לפי 20 ₪ לשעה X 63 שעות בחודש X 77 חודשים - סך 97,020 ₪; עזרת הזולת לעתיד - לפי 25 ₪ לשעה X

63 שעות בחודש למשך תוחלת חייו של המשיב – סך 363,787 ₪.

ג. התאמת דיור –

מאחר שהמשיב נאלץ למצוא דירת קרקע מתאימה למצבו העמיד בית המשפט את סכום הפיצוי על 500 ₪ בחודש לעבר ולעתיד - סך 153,988 ₪.

ד. ניידות –

בגין הוצאות נסיעה בתקופת האשפוז קבע בית המשפט פיצוי גלובלי לעבר בסך 5,000 ₪, ובגין ניידות לעבר ולעתיד לפי 1,500 ₪ לחודש. סה"כ נפסק לעבר - 115,500 ₪ ולעתיד - 466,964 ₪.

ה.בגין הוצאות רפואיות ואביזרי עזר נפסק הסך של 3,500 ₪ ובגין כאב וסבל

נפסק הסך של 204,940 ₪.

סה"כ נפסק לזכות המשיב פיצוי כולל בסך 2,880,199 ₪, בניכוי גמלת נכות מעבודה בסך כ-896,000 ₪ ובניכוי קצבה מיוחדת בסך כ-521,000 ₪.

על פסק דינו של בית משפט קמא נסבים הערעורים שבפנינו.

4.

המערערות והמשיבות שכנגד (להלן: המערערות ) תוקפות את רוב מניינו ובניינו של פסק הדין. לטענתן, היה על בית המשפט להותיר את בסיס השכר על 5,617 ₪ ולא להעלותו ל-7,000 ₪ לעתיד. עוד נטען כי שגה בית המשפט בכך שהעמיד את הנכות התפקודית על 100% מאחר שבחוות דעתה של ד"ר פרבר נקבע כי המשיב יכול לעבוד בישיבה. לגבי עזרת הזולת נטען כי בית משפט קמא שגה בהעריכו כי המשיב נזקק ל-63 שעות בחודש והיה צריך להעמיד את בסיס החישוב על 5 שעות שבועיות בלבד. עוד הלינו המערערות על הסכום שנפסק בראש הנזק של ניידות ועל כך שניכוי תגמולי המל"ל נעשה על פי חוות דעת אקטואריות לא מעודכנות.

5.

בערעור שכנגד, טען המשיב כי בית המשפט המחוזי טעה בקביעת בסיס השכר, בעיקר בכך שהעמיד שווי הטבת הרכב על 1,200 ₪ בלבד, ולא לקח בחשבון תוספת ביטוח מנהלים, כך שהיה צריך להעמיד את בסיס השכר לעבר על 8,634 ₪. ברכיב של

עזרת הזולת נטען כי המשיב נזקק לארבע שעות עזרה ביום והחישוב צריך להיעשות לפי 40 ₪ לשעה לעבר ולעתיד, ולא לפי 20 ₪ לעבר ו-25 ₪ לעתיד כפי שנפסק. כן הלין המשיב על גובה הפיצוי ברכיב של התאמת דיור וניידות.

6.

אקדים ואזכיר כי אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהערכתה של הערכאה הדיונית את ראשי הנזק השונים, אלא מקום בו מתגלה טעות בולטת (ראו: ע"א 7157/07 אי.איי.גי ביטוח זהב בע"מ נ' עזבון המנוח מ.א. (לא פורסם, 17.3.2008); ע"א 4484/08 סוויסה נ' קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (לא פורסם, 5.07.2009); ע"א 4716/07 פלוני נ' 'אבנר' איגוד ביטוח נפגעי רכב בע"מ (לא פורסם, 13.07.2009). כך, לדוגמה, לא מצאתי ממש בטענות המערערות כי המשיב יכול להמשיך ולהשתכר במומו ולא מצאתי ממש בטענותיהן לגבי היקף עזרת צד ג' לה הוא נזקק. למשיב השכלה של 11 שנות לימוד והוא עבד כל חייו בעבודות כפיים. ד"ר פרבר קבעה בחוות דעתה, עליה לא נחקרה, כי המשיב מתקשה בהליכה, סובל מהגבלה קשה בעיקר ברגל ימין, מהלך עם קביים ונזקק לסד ברך ונעליים אורתופדיות, סובל ממצב רוח ירוד וקשיי שינה, מתקשה בלבוש פלג גוף תחתון וזקוק לעזרה בעבודות משק בית, קניות, בישול, כביסה וניקיון. בנסיבות אלה, רשאי היה בית המשפט לקבוע כי המשיב איבד לחלוטין את כושר השתכרותו ולהעמיד את עזרת צד ג' על כשעתיים ביום. אשר לבסיס השכר לעתיד, ואף בהתעלם מטענת המשיב כי שגה בית משפט קמא בחישוב בסיס שכרו לעבר, רשאי היה בית המשפט להעריך כי המשיב היה משפר את שכרו ברבות השנים, ולפסוק הפסד ההשתכרות בעתיד לפי בסיס של 7,000 ₪ לחודש.

7.

במספר רכיבים אכן נפלה טעות בולטת בפסק דינו של בית משפט קמא אך הם "מקזזים" זה את זה כך שדין הערעור והערעור שכנגד להידחות. כך, יש ממש בטענת המערערת כי בית משפט

קמא שגה, גם לשיטתו-שלו, בכך שחישב את בסיס השכר לעבר

לפי 7,000 ₪ במקום לפי 5,617 ₪. טעות זו כשלעצמה, עומדת על הסך של 114,000 ₪ (ללא הריבית). בנוסף, יש לקבל טענת המערערות כי ניכויי המל"ל נעשו שלא על פי חוות דעת אקטואריות מעודכנות, וטעות זו כשלעצמה, עומדת על הסך של 105,000 ₪.

אלא שמול טעויות חישוב אלה, יש לקבל את הערעור שכנגד של המשיב לגבי רכיב בסיס החישוב לשעה בראש הנזק של עזרת צד שלישי. ברגיל, בסיס החישוב נעשה לפי 35 ₪ לשעה ולא לפי 20-25 ₪ לשעה כפי שנפסק על ידי בית משפט קמא. די בתיקון זה, כשלעצמו, לעבר ולעתיד, כדי "לקזז" את טענות המערערת ואף מעבר לכך.

8.

מכאן, שהתוצאה הסופית היא שדין הערעור והערעור שכנגד להידחות (השוו לתוצאה הסופית בע"א 148/10 כהן נ' צים (לא פורסם, 12.10.2010)).

מאחר שהמשיב הסכים בישיבת קדם הערעור למשוך את ערעורו בהמלצת בית המשפט, המערערות ישאו בשכר טרחת המשיב בסך 20,000 ₪.