ע"א 5526-22 ע"א 5526-22

1.בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ח' ברנר), מיום 7.6.2022, בחדל"ת 24622-10-20, שבגדרו התקבלה בקשת המשיב 1, ואושרה תכנית לשיקום כלכלי של חברת ק. פסגות ישראל בע"מ (להלן: החברה).

תמצית הרקע העובדתי

2.בשנת 2018 נוסדה החברה, לצורך הקמת פרויקט משרדים בשם 'My Office'. לשם כך, מימשה החברה אופציה – שהועמדה לרשותה על-ידי בעלות המקרקעין הקודמות, הכשרה חברה לביטוח בע"מ, ופנינת אפרידר בע"מ (להלן: בעלות המקרקעין), מכוח הסכם שנכרת ביניהן – לרכישת הקומות 5-2 בבניין ברחוב האורגים, בעיר אשדוד. במסגרת ביצוע הפרויקט, מכרה החברה את הזכויות ב-380 משרדים לרוכשים שונים, על אף שבפועל יש בנמצא כ-340 משרדים בלבד.

3.טרם השלמת הפרויקט, קרסה החברה. ביום 15.10.2020, נפתחו הליכי חדלות פירעון בעניינה של החברה, ולמחרת, ביום 16.10.2020, מונה המשיב 1, עו"ד ברגרזון, לנאמן זמני של החברה. ביום 29.11.2020, ניתן בעניין החברה צו פתיחה בהליכים, בחלופה של הפעלה זמנית, ומאז מוארך הצו מעת לעת. במסגרת צו זה, מונה עו"ד ברגרזון לנאמן קבוע.

4.המבקשים – עו"ד דן דקל, עו"ד גיל סמיארה ועו"ד נועה ברגר יוניוב – הם רוכשי משרדים, ומשכך, נמנים גם על נושי החברה. מצב הזכויות של כל אחד מהם, שונה קמעא מזה של חבריו: עו"ד דקל ביטל את חוזה הרכישה עובר לקריסת החברה, ולא רשומה הערת אזהרה על-שמו; עו"ד סמיארה ביטל גם הוא את חוזה הרכישה עובר לקריסת החברה, אולם בניגוד לעו"ד דקל, רשומה על-שמו הערת אזהרה; עו"ד ברגר יוניוב, בניגוד לשני קודמיה, לא ביטלה את חוזה הרכישה, ובדומה לעו"ד סמיארה – גם על-שמה רשומה הערת אזהרה.

5.לאחר שנכנס לתפקידו כנאמן קבוע, למד עו"ד ברגרזון לדעת את מצב החברה, והגיע לכלל מסקנה כי בנסיבות שנוצרו, דרך הפעולה המיטבית תהיה להשלים את הפרויקט, ולהעביר לרוכשי המשרדים את הזכויות במשרדים שנרכשו. דא עקא, לצורך השלמת המהלך נדרשו משאבים כספיים ניכרים, ואלה לא עמדו לרשות החברה. על כן, גיבש הנאמן תכנית לשיקום כלכלי של החברה, שאותה הגיש לבית המשפט המחוזי; בהמשך לכך, ביקש הנאמן גם כי יוּתר לו לכנס אסיפות נושים, לצורך אישור התכנית. בהחלטה מיום 24.12.2021, קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת הנאמן לכנס את אסיפות הנושים. זאת, לאחר שנעתר גם לחלק מהטענות שהעלו רוכשים שהתנגדו לתכנית (ביניהם גם עו"ד סמיארה ועו"ד ברגר יוניוב), ושינה כמה מפרטיה בהתאם להן. משניתן אישור בית המשפט המחוזי, ביום 13.4.2022 כונסו אסיפות הנושים. במהלך האסיפות, נשמעה עמדת מתנגדי התכנית, ולאחר מכן אושרה תכנית הנאמן – בגרסתה המתוקנת – כמעט פה אחד: במסגרת אסיפת הנושים שלזכותם רשומות הערות האזהרה, תמכו בתכנית הנאמן 235 נושים, בעלי ערך נשיה של כ-100,590,000 ₪, ולעומתם, 2 נושים, בעלי ערך נשיה של כ-764,000 ₪, התנגדו לה; כך גם באסיפת הנושים שלא נרשמה לזכותם הערת האזהרה – 115 נושים מסוג זה, בעלי ערך נשיה של כ-47,650,000 ₪, תמכו בתכנית הנאמן, בעוד ש-3 נושים, בעלי ערך נשיה של כ-1,180,000 ₪, התנגדו לה. לאחר ההצבעה, שב הנאמן אל בית המשפט המחוזי, בבקשה כי יאשר את התכנית שעליה הצביעו הנושים; הנושים שהתנגדו לתכנית – החזיקו בעמדתם, והתנגדו למתן האישור. בקשת הנאמן – התקבלה (בסייג של הגנה נוספת שניתנה לעו"ד דקל ולעו"ד סמיארה, בדמות כספים שנדרש יהיה להותיר בקופת הנאמן, להבטחת חלקים מסוימים מסכום נשייתם), בפסק הדין מיום 6.7.2022.

6.תכנית השיקום, כפי שאושרה על-ידי בית המשפט המחוזי – סבוכה, מפותלת ורבת-פרטים. החשוב לענייננו הוא, כי במסגרת התכנית, נדרשים רוכשים המעוניינים להותיר בידם את המשרדים שרכשו, להעביר לידי החברה 70,000 ₪ לטובת השלמת הבניה, וכן 20,000 ₪ נוספים, אשר יופקדו אצל נאמן חיצוני, וישמשו להשלמת הפרויקט במידת הצורך. לעומת זאת, רוכשים המעוניינים לוותר על יחידות המשרד שאותן רכשו, נדרשים למכור אותן יחידות, אחרת – יעשה כן הנאמן במקומם; כך או כך, לאחר ניכויים שונים, יקבל המוכר לידיו את תמורת המכירה. בנוסף, כוללת התכנית גם ויתור של הנושים על תביעות כלפי חברת הכשרה, אשר בתמורה לכך נכונה לוותר על דמי הניהול שלהם היא זכאית מהחברה (המוערכים בסך של 2,340,000 ₪), והתחייבה להעמיד מימון, במידת הצורך, לטובת תוספת התשלום הנדרשת מרוכשי הדירות במסגרת התכנית.

7.בעקבות קבלת התכנית, ביום 18.8.2022, הגישו המבקשים ערעור לבית משפט זה על פסק הדין. כחודש-ימים לאחר מכן, ביום 19.9.2022, הגישו גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין – היא הבקשה שלפנַי, בגדרה מבוקש כי אורה שעד להכרעה בערעור, "לא [תעשה] דיספוזיציה ביחידת המשרד הקיימת של כל אחד מהמבקשים"; וכמו כן "לא [תבוטל] הערת אזהרה הרשומה על יחידות [עו"ד סמיארה ועו"ד ברגר יוניוב]".

עיקר טענות הצדדים

8.לשיטת המבקשים, הפעולות שאת ביצוען הם מבקשים לעכב – דיספוזיציה ביחידות המשרד שנרכשו, וביטול הערות אזהרה קיימות (בשינויים המחויבים, על-פי מצב הזכויות של כל אחד מהם) – הן פעולות שאם תבוצענה, מדובר יהיה ב"מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת" (קהלת א, טו). בנוסף טוענים המבקשים, כי בבעלותם מספר מצומצם של משרדים, המהווים חלק קטן בלבד מהפרויקט, ועל כן, היענות לבקשתם לא תעכב את הפרויקט בכללותו; בלאו הכי, יעמדו לחברה הכספים הדרושים לה להשלמת הפרויקט, אף בלא מכירת המשרדים שברשותם. כמו כן, לדברי המבקשים, ביצוע פסק הדין יביאם "לסוף תור" הנשיה, יחד עם נושים רבים נוספים "שיקבלו בסופו של יום פרוטות". כך, אף אם יתקבל הערעור, לא יִוותר בקופת הנשייה סכום כסף מספק למימוש פסק הדין. המבקשים טוענים אפוא, כי דחיית הבקשה תסב להם נזקים עצומים, שאינם ברי-תיקון, ומנגד – קבלת הבקשה לא תזיק לחברה, כהוא זה. לבסוף, גורסים המבקשים, כי ההכרעה בערעורם תלויה בשאלות משפטיות שטרם הוכרעו בפסיקה – בין היתר, לגבי השפעת הערות האזהרה על מערכת היחסים שבין בעלות המקרקעין לבין רוכשי המשרדים – ומשכך, מדובר בעניין ש"לגביו אין לערכאה הדיונית יתרון משמעותי", מה שמותיר "פתח רחב להתערבותה של ערכאת הערעור".

9.עמדת הנאמן – שלעיקריה מצטרף גם המשיב 2, הממונה על חדלות הפרעון והשיקום הכלכלי – כתמונת מראה לטענות המבקשים. לשיטתם, בחינת הסעדים המבוקשים בערעור, וכן עיון בטענות שהעלו המבקשים במסגרת הבקשה לעיכוב הביצוע, מלמדים כי "האינטרס שעומד לנגד [המבקשים] הוא כספי גרידא", כאשר "אין [למבקשים] כל עניין בקבלת היחידה שרכשו ו/או השלמת הבנייה". מדובר אפוא בערעור על פסק דין שבגדרו נדחו תביעותיהם הכספיות של המבקשים, ועל כן, אף אם יבוצע פסק הדין, ולאחר מכן יתקבל הערעור – יוּשב הגלגל לאחור, בנקל. עוד נטען בהקשר זה, כי טענות המבקשים לגבי אי-היכולת לגבות כספים מן החברה, במקרה שבו לא יעוכב ביצוע פסק הדין, נטענו בעלמא, ולא הוכחו כלל ועיקר. נוסף על כך, סבור הנאמן, כי סיכויי הערעור קלושים. זאת, מאחר שחלק נכבד מטענות הערעור נדחו זה מכבר, בהחלטה חלוטה של בית המשפט המחוזי; מאחר שעו"ד דקל ועו"ד סמיארה ביטלו את חוזי רכישתם עובר לפתיחת הליכי חדלות הפרעון בעניין החברה, כך שהם נעדרים כל זכאות ביחס ליחידות המשרד שאותן רכשו; ומאחר שעו"ד ברגר יוניוב כלל לא הודיעה אם ברצונה למכור את היחידה שברשותה, או להותירה בידה, כך שהדיון בעניינה עודנו מוקדם.

דיון והכרעה

10.לאחר שעיינתי בבקשה לעיכוב ביצוע, ובתגובה לה, על נספחיהן, ולאחר שנתתי דעתי על טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות.

11.כידוע, נקודת המוצא היא ש"הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים" (תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). על המבקש לסטות מכלל זה, מוטל הנטל להוכיח כי סיכויי הערעור שהגיש טובים, וכי 'מאזן הנוחות' נוטה לטובתו, כך שאם לא יעוכב ביצוע פסק הדין, יִגרם לו נזק בלתי הפיך (ראו, מִנִי רבים: ע"א 1626/11 ברש נ' שר, פסקה 2 (2.5.2011)). בין שני התנאים מתקיימת 'מקבילית כוחות', כאשר הבכורה נתונה לשיקולי 'מאזן הנוחות' (ע"א 1851/21 יצחקי נ' פלונית, פסקה 13 (21.7.2021) (להלן: עניין יצחקי)).

12.בענייננו, לא מצאתי כי עלה בידי המבקשים להוכיח כי 'מאזן הנוחות' נוטה לטובתם, ובפרט, כי יגרם להם נזק בלתי הפיך, אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין. עיון בארבעת הסעדים המבוקשים בערעור, מלמד כי סעדים אלה, הם כולם סעדים כספיים: "1. ביטול הפקעת זכות [המבקשים] [...] אלא אם הדבר ייעשה כנגד תשלום שווי הזכות הקיימת [...] 2. ביטול הענקת פטור ל[חברות הכשרה ופנינת אפרידר] כלפי [המבקשים] [...] אלא אם הדבר ייעשה כנגד פדיון שווי הזכות הקיימת [...] 3. זכותם של [המבקשים] [...] להיפרע מיחידת המשרד הקיימת בעת העברת היחידה בפועל לנושה אחר [...] ולא בדרך שסבר כב' בית המשפט קמא כקבלת החזר כספי מקופת הנאמן, בדרך קבלת דיביבדנד [...] 4. שריון הכספים בקופת הנאמן להבטחת נשייתם של המבקשים [...] לפיו אימץ בית המשפט קמא את תחשיביו של הנאמן [תוך דחיית הערכתו של השמאי מטעם המבקשים]" (ההדגשות הוּספו – נ' ס'). עינינו הרואות, כי עניינו של ההליך, רובו ככולו – הגם שכרוכות בו שאלות הנוגעות לזכויות במקרקעין – בסוגיות של פיצוי כספי ותשלומים. אמנם, למצב הזכויות במקרקעין יש השפעה על סוגיות אלה, שכן בהתאם לו עשוי להיקבע גובה הפיצוי, אולם בנסיבות העניין, אין בכך כדי ללמד כי ביצוע פסק הדין, יביא לשינוי בלתי הפיך בזכויות הצדדים, אשר ימנע את מימוש הסעדים המבוקשים, ככל שיתקבל הערעור. אפילו יבוצע פסק הדין, ולאחר מכן יתקבל הערעור, כל שיִדרש לטובת מימוש הסעדים המבוקשים, הוא לבצע הערכה כספית של שווי זכויות המקרקעין שלהן טוענים המבקשים, ולקבוע פיצוי בהתאם לה. בדרך זו פסע בית משפט זה, אף כאשר נדונו במישרין שאלות של בעלות במקרקעין עסקיים, שלגביהם נקבע כי "העברת המקרקעין בעין אינה בלתי הפיכה, ומגלמת בתוכה נזק כספי הניתן לפיצוי" (ע"א 8632/06 בן יעקב נ' מימון, פסקה 3 (7.1.2007); וראו גם: ע"א 5511/06 אמינוף נ' לוי השקעות ובניין בע"מ, פסקה 5 (30.8.2006); עניין יצחקי, פסקה 14). הדברים נכונים מקל וחומר בענייננו, שכן לא זו בלבד שמדובר במקרקעין עסקיים, שבשלב הנוכחי איש מהמבקשים אינו עושה בהם כל שימוש, אלא שהמבקשים חפצים אך בפיצוי שעשויה להצמיח הבעלות במקרקעין, ולא במקרקעין עצמם.

13.מאחר שנמצא כי מדובר, למעשה, בהליך שעניינו בסעדים כספיים, הרי ש"הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע פסק הדין" (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי כרך ב 1093 (מהדורה שלוש עשרה 2020)). סטייה מכלל זה תתאפשר רק במקרים חריגים, שבהם "יעלה בידי המבקש להוכיח כי הוא לא יוכל לגבות בחזרה את כספו מהמשיב, אם ערעורו יתקבל, או כי ביצועו המיידי של פסק הדין יגרום לו נזק בלתי הפיך (ע"א 9128/11 טנוס נ' בולוס ובניו חברה לאירוח ותיירות בע"מ, פסקה 13 (25.2.2014)). בענייננו, לא הוכיחו המבקשים כי לא יוכלו לגבות בחזרה את כספם, ככל שיתקבל הערעור; כאמור, טענותיהם בעניין זה, נטענו בעלמא, ולא גובו בכל עדות או ראיה. בכך, כידוע, לא סגי (ראו למשל: ע"א 2730/13 פלוני נ' פלוני, פסקה 11 (30.5.2013)). מן המקובץ מתקבל אפוא, כי אין בשיקולי 'מאזן הנוחות' כדי להטות את הכף לטובת המבקשים; ממילא, איני נדרש לדון בסיכויי הערעור.

14.הבקשה נדחית אפוא בזאת; הצו הארעי שניתן על-ידי ביום 20.9.2022 – מבוטל.

המבקשים יִשאו בהוצאות המשיבים בסך כולל של 6,000 ₪, שיחולק ביניהם בשווה.