בש"מ 487/09רם גולן בוקריס נ. משה קורקוס

1.

בפניי ערעור על החלטת כבוד רשמת בית משפט זה (ג' לוין) אשר הורתה על מחיקה על הסף של בקשת רשות ערעור שהגיש המערער עקב איחור בהגשתה.

2.

המערער עמד בראש רשימה אשר התמודדה למועצת העיר נהריה בבחירות לרשויות המקומיות שנערכו ביום 11.11.08. רשימתו של המערער קיבלה 771 קולות. מספר הקולות המינימלי לקבלת מושב במועצת העיר היה 1078 קולות. רשימת ש"ס קיבלה בבחירות 2,136 קולות וזכתה בשני מושבים. המערער הגיש לבית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה ערעור בחירות, על פי סעיף 72 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), התשכ"ה-1965 (להלן - חוק הרשויות המקומיות (בחירות)). בערעור נטען, כי מסע התעמולה של רשימת ש"ס היה כרוך בעבירות על סעיף 88(6) לחוק הרשויות המקומיות (בחירות). המערער ביקש, כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 73(ב)(2) לחוק הרשויות המקומיות (בחירות) ויכריז כי הוא נבחר למועצת העירייה ולא המשיב 2, אשר שובץ במקום השני ברשימת ש"ס. בית המשפט לעניינים מינהליים דחה את הערעור. פסק הדין ניתן ביום 3.12.08, ובשוליו נכתב כי "יש להודיע לצדדים בדחיפות כי ניתן פסק הדין". לטענת המערער, הוא קיבל את פסק הדין רק ביום 9.12.08. ביום 21.12.08 - היינו, 18 ימים לאחר מתן פסק הדין ו-12 ימים לאחר המצאתו - הגיש המערער לבית משפט זה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים. המשיבים הגישו בקשה למחיקת בקשת רשות הערעור על הסף בשל כך שהוגשה באיחור. כבוד הרשמת נעתרה לבקשה זו ונגד החלטתה הוגש הערעור שבפניי. יוער, כי המערער אינו מיוצג.

3.

על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בערעור על תוצאות הבחירות לרשות מקומית ניתן לערער ברשות לבית המשפט העליון בשאלה משפטית "תוך 14 יום מיום מתן פסק הדין" (סעיף 73(א) לחוק הרשויות המקומיות (בחירות)). מניין הימים להגשת ערעור מתחיל אפוא מיום מתן פסק הדין ולא מיום המצאתו. זאת, גם אם פסק הדין ניתן שלא במעמד הצדדים. הוראה דומה קיימת גם לגבי ערעור על תוצאות הבחירות לכנסת (סעיף 86(ה) לחוק הבחירות לכנסת [נוסח משולב], התשכ"ט-1969 (להלן - חוק הבחירות לכנסת), הקוצב 30 ימים להגשת הבקשה). מאז מתן פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים ועד הגשת הבקשה לרשות ערעור עברו מעל 14 ימים ועל כן אין מנוס מן המסקנה כי המערער איחר את המועד. את טענתו כי יש למנות את הימים מיום ההמצאה סומך המערער על כך שערעור על תוצאות הבחירות לרשות מקומית נחשב לערעור מינהלי (סעיף 72(ה) לחוק הרשויות המקומיות (בחירות)). אין בידי לקבל טענה זו. אכן, לגבי השגה על פסק דין בערעור מינהלי הכלל הוא כי מנין הימים להגשת בקשת רשות ערעור מתחיל מיום המצאת פסק הדין (תקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - תקנות סדר הדין האזרחי ) , החלה מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן - תקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין)). אולם, לגבי המועד ממנו מתחיל מניין הימים להגשת בקשת רשות ערעור בהליך של ערעור בחירות קובע סעיף 73(א) לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), במפורש ובלשון ברורה, הסדר שונה. יצוין בהקשר זה, כי על פי סעיף 72(ה) לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), ערעור בחירות נחשב לערעור מינהלי "בכפוף להוראות חוק זה".

4.

הכלל לפיו מניין הימים להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דין בערעור בחירות (לכנסת ולרשויות המקומיות) מתחיל תמיד מיום מתן פסק הדין ולא מיום ההמצאה הינו חריג יחסית, בהשוואה להסדרים שנקבעו בנקודה זו בחקיקה בישראל. תקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת, כי כאשר ניתנה ההחלטה שלא בפני הצדדים והם לא הוזמנו כדין לשמוע אותה, יחל מניין הימים להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור מיום ההמצאה של ההחלטה. תקנה זו חלה על ערעורים ובקשות רשות ערעור בהליכים אשר תקנות סדר הדין האזרחי חלות עליהם (ראו, תקנה 2 לתקנות סדר הדין האזרחי). כמו כן, חלה התקנה על הליכים מסוימים אשר לתקנות סדר הדין האזרחי אין תחולה ישירה עליהם, אולם ההסדר הנוגע לערעור הוחל עליהם (ראו, למשל, תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין); תקנה 4(א) לתקנות הנכים ומשפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (סדרי הדין בערעור), התשמ"ז-1987). בנוסף, קיימים חיקוקים אחרים בהם נקבע הסדר דומה לעניין המועד ממנו יש להתחיל את מניין הימים להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור (ראו, למשל, סעיף 200 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982; תקנות 74-73 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991). דומה, כי הסיבה בגינה נקבע הסדר שונה לעניין ערעורי בחירות היא החשיבות המיוחדת שיש לייחס להכרעה מהירה בעניינים אלו, וזאת על מנת שלא ליצור חוסר ודאות בנוגע להרכב מוסדות השלטון (ראו, בג"ץ 2115/99 הוועד המקומי צור יגאל נ' שר הפנים , פ"ד נג(4) 61, 69 (1999), וההפניות שם). מקרה בולט אחר שגם לגביו נקבע, כי המועד לנקיטת ההליך יימנה מיום מתן פסק הדין ולא מיום ההמצאה הוא דיון נוסף. המועד להגשת עתירה לדיון נוסף הוא חמישה עשר יום, וימים אלו נמנים מיום מתן פסק הדין אף אם הוא ניתן שלא בפני הצדדים (תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984; ראו, המ' 589/68 האניה "אנטוריה" נ' פיירמנס פנד חברה לביטוח בע"מ , פ"ד כב(2) 699 (1968); בש"א 7155/06 בן יונה נ' אינסל (לא פורסם, 3.10.2006)). הטעם לקביעתו של הסדר שונה בנוגע לדיון נוסף הוא ייחודיותו של ההליך, הפותח פתח לדון פעם נוספת בפסק דין של בית המשפט העליון, אשר בעיקרון הינו סופי.

5.

אעיר, כי לשיטתי על אף השיקולים כבדי המשקל התומכים בתחימה חדה של המועד להגשת ההליך במקרים שנזכרו, יש מקום למחשבה מחודשת בנושא. הקביעה כי המועד להגשת ערעור בענייני בחירות או עתירה לדיון נוסף נמנה תמיד מיום מתן פסק הדין עלולה להביא למצב בו לבעל הדין לא הייתה אפשרות מעשית להגיש את ההליך בזמן הקבוע לכך. בעיה זו חריפה במיוחד כאשר מדובר בערעור או בבקשת רשות ערעור הנוגעים לתוצאות הבחירות לכנסת. זאת, שכן לא ניתן להאריך את המועד להגשת הליכים אלו (סעיף 143 לחוק הבחירות לכנסת; בעבר הייתה קבועה הוראה דומה גם בנוגע לבחירות לרשויות המקומיות: סעיף 23א לחוק הרשויות המקומיות (בחירות)). זאת ועוד, לעצם ההבחנה בין הליכים שונים יש "מחיר". כללי סדר הדין אמורים לתת בידי המתדיינים כלי פשוט ויעיל אשר יסייע להם בהתנהלותם בפני בתי המשפט. ריבוי הבחנות אינו מסייע למטרה זו (ראו, רע"א 6297/02 גולד נ' גאולת הכרך , פ"ד נז(2) 108, 117-115 (2003)). מכל מקום, כל עוד נוהג הכלל לפיו בערעורי בחירות מניין הימים להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור מתחיל מיום מתן פסק הדין, יש להקפיד כי פסק הדין יובא לידיעת בעלי הדין מייד לאחר נתינתו. על בית המשפט לגלות יוזמה בעניין זה ולוודא באמצעות המזכירות כי פסק הדין אכן נשלח לצדדים והגיע לידיהם באופן מיידי.

6.

בערעור ביקש המערער, לחלופין, כי תינתן לו הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים. בהתחשב בגורם לאיחור ובמשכו הקצר, נוטה הייתי לקבל בקשה זו אילולא שוכנעתי כי מדובר בהליך שהוא חסר סיכוי. בדחותו את הערעור קבע בית המשפט המחוזי, כי לא היה פסול כלשהו באמצעי התעמולה בהם עשתה רשימת ש"ס שימוש במערכת הבחירות. כמו כן קבע בית המשפט, כי אף אם נפל פגם כזה או אחר בתעמולת הבחירות לא הוכח כי היה בו כדי להשפיע על תוצאות הבחירות. עיינתי בבקשת רשות הערעור ולא מצאתי כי יש בנטען בה כדי לקעקע קביעות אלו של בית משפט קמא. יתרה מזו, בערעור שהוגש לבית משפט קמא הצהיר המערער מפורשות כי אינו מבקש את פסילת הבחירות (לפי סעיף 73ב(1) לחוק הרשויות המקומיות (בחירות)), אלא כי יוכרז שלפי תוצאות הבחירות הוא זכה במושב במועצת העירייה (לפי סעיף 73(ב)(2) לחוק). המערער חזר והדגיש בערעור שבפניי כי זה מבוקשו ואין הוא עותר לביטול הבחירות. לצורך הדיון, אניח עתה כי צודק המערער בטענתו שאמצעי התעמולה בהם עשתה רשימת ש"ס שימוש היו פסולים. בכך אין די. על מנת לזכות בסעד המבוקש על ידו, על המערער להראות כי אילולא ננקט אמצעי התעמולה הפסול הייתה ההצבעה משתנית כך שהוא היה מקבל, על חשבון רשימת ש"ס, קולות במספר שהיה מביא אותו לקבלת מנדט אחד. בהקשר זה טוען המערער, כי הוא דמות מוכרת ומקובלת על הציבור הדתי ועל כן יש להניח כי חלק גדול מציבור זה היה מצביע עבורו אילולא הולך שולל על ידי התעמולה הפסולה שננקטה על ידי רשימת ש"ס. המערער לא תמך טענות אלו בראיות של ממש. יתרה מזו, באופן עקרוני אין מקום להיזקק לטענות ספקולטיביות הנוגעות לאופן ההצבעה המשוער של ציבור הבוחרים. "ראיות חיצוניות על דרך הצבעה, בין נסיבתיות ובין ישירות, נוגדות את רוח הבחירות החשאיות, שההנחה העומדת ביסודן היא כי חשאיות מבטיחה את הגשמת רצון הבוחר ויכולתו להצביע על-פי צו מצפונו, כשהוא חופשי מלחצים לפני הבחירה ואחריה" (רע"א 414/94 מרעי נ' ועדת הבחירות למועצה המקומית פרדיס , פ"ד מח(4) 421, 428 (1994)).

7.

התוצאה היא שהערעור נדחה. אין צו להוצאות.