פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בשג"ץ
315/19
לפני:
כבוד השופט ע' פוגלמן
המערערים:
1. יפית טויטו
2. ליאור טויטו
3. נתנאל טויטו
4. יעקב יגודייב
5. הודיה יגודייב
6. שמואל ישר
7. אברהם יוסף פור
8. בנימין יוסף פור
נ ג ד
המשיבים:
1. רשות מקרקעי ישראל
2. פרידמן חכשורי חב' להנדסה
בע"מ
ערעור על החלטת כב'
הרשם ר' גולדשטיין בבשג"ץ 240/19 מיום 10.1.2019
בשם המערערים:
עו"ד אשר אשור
החלטה
1.
המערערים עתרו לבית משפט זה בעניין פינוים מבתיהם. בית המשפט דחה את העתירה על הסף ביום 17.12.2018, בין היתר משום שהערכאות המוסמכות החליטו בענייניהם. ביום 10.1.2019 ביקשו המערערים הארכת מועד להגיש בקשה לדיון נוסף בפסק הדין. באותו יום דחה כב' הרשם ר' גולדשטיין את הבקשה. נקבע כי אין בבקשה טעם טוב לאיחור בהגשתה (גם לשיטת המערערים באשר לסיבת האיחור, שלא נתמכה בתצהיר) ועל רקע הסיכויים ה"נמוכים עד מאוד", לכאורה, של הבקשה לדיון נוסף. מכאן הערעור שלפניי. המערערים טוענים כי אם נדרש תצהיר, היה מקום שהרשם יורה להגיש אותו; כי ההחלטה לא הומצאה להם, ולכן ספק אם נדרשה הארכת מועד; כי ההחלטה "זועקת" משום שהיא דחתה את הבקשה בלי תגובת הצד השני ובשל איחור בן 4 ימים; כי רק נשיא בית המשפט העליון או שופט שקבע לכך רשאים לדחות בקשה לדיון נוסף; כי יש להעדיף את המהות על פני סדרי הדין, ודאי בהליך שמהותו פינוי אנשים מבתיהם. לצד הערעור ביקשו המערערים לעכב את הליכי הפינוי שלהם מבתיהם.
2.
לאחר שעיינתי בערעור ובנספחיו, מצאתי כי דינו להידחות. כידוע, לרשם בית המשפט נתון שיקול דעת רחב בבקשות מעין זו (בשג"ץ 649/18 מזרחי נ' מדינת ישראל (13.5.2018)). לא מצאתי טעם שמצדיק להתערב בשיקול דעת זה, וגם לגוף העניין לא שוכנעתי שהוצג "טעם מיוחד" להארכת מועד (שם). אוסיף כי מקובלת עליי המסקנה של הרשם כי סיכויי הבקשה לדיון נוסף נמוכים מאוד משלא נקבעה בפסק הדין הלכה כלשהי (ראו למשל דנג"ץ 2789/18 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים , פסקה 5 (25.6.2018)). אשר לטענות בערעור, הדרישה לצרף תצהיר קבועה בדין (תקנה 241(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), ואין צורך בהוראה מיוחדת של הרשם בעניין זה. הלכה ידועה היא כי המועד להגשת בקשה לדיון נוסף נמנה ממתן פסק הדין, ולא מהמצאתו (למשל בש"א 8160/07 חממי נ' אוחיון , פסקה 5 (1.11.2007)). בבקשה להארכת מועד לבקש דיון נוסף אין צורך לקבל את תגובת הצד שכנגד אם ברור שהבקשה תידחה, והיחס לעמידה במועדים הוא קפדני בשל האופי המיוחד של ההליך, שסוטה מעקרון סופיות הדיון ויוצר נדבך שיפוטי נוסף (להקפדה זו ראו למשל בש"ם 8735/18 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה קרית אתא נ' פז גז בע"מ , פסקה 3 (8.1.2019); בש"א 7155/06
בן יונה נ' אינסל (3.10.2006)). הרשם ודאי היה מוסמך להכריע בבקשת המערערים משום שאין מדובר בהכרעה בבקשה לדיון נוסף כי אם בבקשה להארכת מועד. גם בנותני דעתי לתוצאות הקשות מבחינת המערערים, הערכאות המשפטיות המוסמכות כבר דנו בעניינם לגופו, כפי שצוין בפסק הדין שעליו נסובה הבקשה לדיון נוסף. משכך, לא מצאתי עילה לקבלת הערעור.
הערעור נדחה אפוא. הבקשה לעיכוב הליכי הפינוי עד למיצוי הליך הדיון הנוסף מתייתרת.
ניתנה
היום, ז' בשבט התשע"ט (13.1.2019).
ש ו פ ט