בש"א 8010/14 אורי פלג נ. פבריקנט את סלנט גרופפ בע"מ ואחרים

1.

ערעור על החלטת הרשם ג' שני (בש"א 7068/14 – א') מיום 4.11.2014 במסגרתה נדחתה בקשת המערערים להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף.

2.

ביום 22.9.2014 ניתן פסק דין של בית משפט זה, במסגרתו נדחה ערעור שהגישו המערערים על פסק דינו של בית המפשט המחוזי (ע"א 1630/12, השופטים א' רובינשטיין , ע' פוגלמן ו א' שהם ). ביום 22.10.2014 – כעבור חודש מיום מתן פסק הדין – הגישו המערערים עתירה לקיום דיון נוסף בפסק הדין, ולצידה בקשה להארכת מועד "מטעמי זהירות". בבקשה טענו המערערים כי קיימת "לאקונה משפטית" בדין, באשר למועד הגשת הליך של עתירה לדיון נוסף. בהקשר זה נטען כי לא ברור מהו מועד תחילת מניין הימים – האם המועד שבו ניתן פסק הדין, או מועד קבלתו אצל בעלי הדין. עוד נטען כי הם קיבלו את פסק הדין מספר ימים אחרי שהוא ניתן וכן כי הם פנו למרכז המידע ושם נמסר להם כי המועד להגשת ההליך נמנה ממועד קבלת פסק הדין. ביום 4.11.2014 נדחתה הבקשה להארכת מועד. נקבע כי קיימת פסיקה מושרשת לפיה המועד להגשת בקשה לדיון נוסף בפסק דין של בית משפט זה הוא תוך 15 יום מיום מתן

פסק הדין . כן נקבע כי הצדדים מודעים לפסיקה זו. מכאן הבקשה שלפניי.

3.

בבקשתם, טוענים המערערים כי פסק הדין לא הומצא לידיהם וכי נודע להם עליו רק שישה ימים אחרי שהוא ניתן, משכך ולנוכח תקופת החגים וגודל החומר שבתיק, לא היה להם מספיק זמן להגיש את העתירה במועד. כן נטען כי נמסר להם ממרכז המידע של בית משפט זה כי מניין הימים מתחיל ממועד קבלת פסק הדין על ידי הצדדים ולא ממועד שבו ניתן. כן נמסר להם, על פי הנטען, כי ימי הפגרה אינם באים במניין הימים. עוד מבקשים המערערים כי בית משפט זה יבטל את ההלכה שקובעת כי מניין הימים יתחיל ביום מתן פסק הדין, וזאת משום שהדבר פוגע, לשיטתו, בבעלי דין אשר לא נודע להם על פסק הדין ביום שבו הוא ניתן. עוד נטען כי המערערים הכינו בקשה להארכת מועד ושלחו אותה לבאי כוח המשיבים עוד לפני שעבר המועד, ולכן יש לראות אותה כאילו הוגשה לבית משפט זה לפני חלוף המועד להגשת העתירה לדיון נוסף. לבסוף, נטען כי שגה הרשם בכך שקבע כי סיכויי העתירה אינם גבוהים. לשיטתו, סיכויי ההצלחה בעתירה לדיון נוסף הינם טובים משום שמדובר בסוגיה מהותית וחשובה.

דיון והכרעה

4.

דין הערעור להידחות. ככלל, על בעלי הדין לעמוד במועדים הקבועים בדין. כלל זה מושתת, בין היתר, על עקרון סופיות הדיון והצורך בהצבת גבול להתמשכות ההליכים ובפינוי משאבי בית המשפט למתדיינים אחרים. על המבקש לסטות מכלל זה, בדרך של בקשה להארכת מועד, לבסס קיומו של טעם מיוחד לכך, כנדרש בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. השאלה האם "טעות שבדין" היא "טעם מיוחד", נדונה לאחרונה בבית משפט זה בבר"ם 6094/13 מדהנה נ' המשרד לקליטת עליה (10.12.2013). שם נקבע כי במשך השנים רוכך הכלל לפיו "טעות שבדין" אינו מהווה "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד. נקבע כי טענת "טעות שבדין" מהווה שיקול אחד מבין השיקולים השונים בקביעה האם מדובר ב"טעם מיוחד" המצדיק קבלת בקשה להארכת מועד, כאשר משקלה משתנה בהתאם לסוג הטעות וסוג הטועה. בין השיקולים הנוספים בעת הבחינה האם קיים טעם מיוחד, ניתן למנות את סיכויי ההליך. איני סבור כי במקרה הנוכחי הטעות שבדין מצדיקה מתן אורכה. סוגיית פרשנותה של תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984 נדונה מספר פעמים בבית משפט זה. ההלכה בעניין היא מושרשת, ברורה ועקבית ולפיה "מניין הימים להגשת עתירה לדיון נוסף מתחיל ביום מתן פסק הדין, ולא ביום המצאתו, בין אם נכחו בעלי הדין כאשר ניתן פסק הדין ובין אם לאו" (בש"א 7155/06 בן יונה נ' עו"ד יניב אינסל (3.10.2006)).

כן נקבע כי ימי הפגרה באים במניין הימים לעניין המועד להגשת עתירה לדיון נוסף (בש"א 6927/11 רוכמן נ' קיבוץ מענית (24.1.2012)). גם אם נניח, כטענת המערערים, כי נמסר להם על ידי מרכז המידע כי מניין הימים מתחיל ביום קבלת פסק הדין לידי הצדדים וכי ימי הפגרה אינם במניין הימים, הרי במקרה הנוכחי, על בעל הדין – במיוחד כאשר הוא מיוצג – להסתמך על מה שקובעת הפסיקה ולא על מידע שקיבל ממרכז המידע. הגם, שפסיקה זו הייתה ידועה למערערים, כעולה מהבקשה להארכת מועד. לכך יש להוסיף כי סיכויי ההליך אינם מסייעים למערערים במקרה הנוכחי. מדובר בבקשה לדיון נוסף על פסק דין שניתן במותב תלתא, אשר דחה את הערעור פה אחד. בית משפט זה קבע כי הערעור נסוב רובו ככולו על קביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי, ודחה את הערעור תוך שימוש בעיקרו של דבר בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בשים לב לאמת המידה הדווקנית הנוהגת בכגון דא, סיכויי ההליך הם על פניו נמוכים.

5.

סוף דבר, הערעור נדחה בזה.