פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
בש"א
7068/14 - א'
לפני:
כבוד הרשם גיא שני
המבקשים:
1. אורי פלג
2. מייקל שכטר
נ ג ד
המשיבים:
1. פבריקנט את סלנט גרופ בע"מ
2.
Sofasa Llc
, חברה זרה הרשומה בארה"ב
3. אבנר סלנט
4. יגאל סלנט
5. יעקב חודרה
6. אייל קפלנסקי
7. יוסף (אוסיף) תמיר
8. ריו יהלומים בע"מ
9. רועי ובר
10. אירית קפלנסקי
11. אמיר קפלנסקי
12. מרקיורי דיימונדס בע"מ
13. ג'וזה בירנבאום
בקשה להארכת מועד
החלטה
לפניי בקשה "מטעמי זהירות" להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף.
ביום 22.9.2014 ניתן פסק-דין של בית המשפט העליון, שבו נדחה ערעור שהגישו המבקשים (ע"א 1630/12). כעבור חודש – ביום 22.10.2014 – הוגשה עתירה לדיון נוסף בפסק-הדין, ולצדה הבקשה שלפניי, להארכת מועד "מטעמי זהירות". ומדוע "מטעמי זהירות"? מכיוון שהמבקשים סבורים כי קיימת "לאקונה משפטית" באשר למועד הגשת הליך של עתירה לדיון נוסף – האם מועד קבלתו של פסק-הדין אצל בעל-הדין, או שמא מועד מתן פסק-הדין.
אומר מיד כי בעניין זה אין לאקונה כלל, אלא יש פסיקה ברורה, עקבית ומושרשת כי לפי תקנה 4 ל תקנות סדר הדין בדיון נוסף , התשמ"ד-1984, המועד להגשת בקשה לדיון נוסף בפסק-דין של בית המשפט העליון הוא תוך 15 ימים מיום מתן פסק-הדין, ולא מיום המצאתו. "פרק הזמן הקצר" – כך נפסק – "כמו גם מנייתו החל מיום מתן פסק הדין, ולא מיום המצאתו, נובעים מייחודו של הליך הדיון הנוסף, אשר סוטה מהרעיון של סופיות הדיון עם מתן פסק הדין בערעור, ויוצר נדבך שיפוטי נוסף" ( בש"א 7155/06
יונה נ' עו"ד יניב אינסל (3.10.2006)). עוד נפסק, כי ימי הפגרה באים בכגון דא במניין הימים – ראו למשל בש"א 6927/11 רוכמן נ' קיבוץ מענית (24.1.2012); בש"פ 5798/14 ישראלי נ' מדינת ישראל (7.9.2014).
למעשה, כפי שעולה מסעיפים 6-5 לבקשה, גם המבקשים מודעים לפסיקה האמורה, ועל כן אין בסיס לטענתם בדבר קיומה של "לאקונה משפטית".
אמת, במקום שבו בעל-הדין לא קיבל לידיו את פסק-הדין ולא ידע על קיומו עשוי הדבר להוות "טעם מיוחד" למתן הארכת מועד, אולם בעניין זה כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו. בענייננו, יש להדגיש כמה נקודות: ראשית , לדברי המבקשים נודע להם על פסק-הדין ביום 28.9.2014. משידעו המבקשים על פסק-הדין מספר ימים לאחר שניתן, היה עליהם לפעול בזריזות המתחייבת לשם הגשת עתירה לדיון נוסף במועד הקבוע בדין. שנית , גם אם התקשו המבקשים להגיש את ההליך גופו במועד, למצער היה עליהם להגיש בקשה להארכת מועד לפני חלוף התקופה. המבקשים לא עשו כן, ולא מצאתי לכך הסבר ראוי. שלישית , המבקשים טוענים כי נוכח "אי הבהירות" בעניין מועד הגשת ההליך, הם פנו למרכז המידע ושם נמסר להם כי ימי הפגרה אינם באים במניין הימים, וכי המועד להגשת ההליך נמנה ממועד קבלת פסק-הדין. אולם, מעבר לעובדה שפרטי השיחה עם נציגת מרכז המידע אינם לפניי, הרי שבעל-דין, במיוחד אם הוא מיוצג על-ידי עורך-דין, אינו יכול, ככלל, להסתמך על "ייעוץ" של מרכז המידע בכל הנוגע למועדי הגשת הליכים, לא כל שכן כשמדובר בדין מושרש (ראו בש"א 7726/08 נודלמן נ' שרנסקי (7.12.2008)).
בסופו של יום, יש לזכור כי לאור מאפייניו המיוחדים של הליך הדיון הנוסף, הדרישה לקיומו של "טעם מיוחד" להארכת מועד מיושמת באופן דווקני ונוקשה (ראו למשל בש"א 6180/09 פלונית נ' פלוני (13.9.2009)). מאמת מידה זו נגזרת חובתו של בעל-דין לפעול בשקידה מלאה לשם הגשת ההליך במועד, ולכל הפחות – אם נוצרה מניעה אובייקטיבית להגשת ההליך בתוך התקופה – עליו להקדים ולהגיש לבית המשפט בקשה להארכת מועד. לא שוכנעתי כי המבקשים פעלו באופן זה במקרה שלפניי, וחוששני כי טענותיהם בדבר אי-בהירות הדין ובדבר הסתמכות על מרכז המידע אינן יכולות לעמוד שעה שקיימת בעניין זה פסיקה כה רבה ומושרשת. עוד אוסיף כי לא נעלמה מעיני הטענה בדבר פנייה לבא-כוח הצד שכנגד, אולם לא מדובר בתחליף להגשת הליך לבית המשפט, ובענייננו הבקשה שלפניי הוגשה, כאמור, רק בתאריך 22.10.2014.
ולבסוף, יש לציין כי ערעורם של המבקשים נדחה על-ידי בית המשפט העליון בפסק-דין שניתן פה-אחד, תוך שבית המשפט מסתמך בעיקרו של דבר על תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ומדגיש כי הערעור נסב רובו ככולו על קביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי. בזהירות הראויה אומר כי למקרא פסק-הדין, קשה על פני הדברים לראות כיצד מתקיימים במקרה זה התנאים לקיום דיון נוסף לפני הרכב מורחב.
הבקשה נדחית, אפוא. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבים בסך של 2,500 ₪.
ניתנה היום, י"א בחשוון תשע"ה (4.11.2014).
גיא שני, שופט
ר ש ם