בש"א 6758/12 רמי לב נ. אליאס טובי

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף על פסק-דינו של בית-משפט זה בע"א 8881/07 מיום 27.8.2012 שעניינו זכויות ברכוש משותף.

1.

הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 12.9.2012 והמבקשים ביקשו בגדרה כי תינתן להם הארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף עד ליום 21.10.2012. בבקשה צויין כי פסק הדין נמסר למשרד בא-כוח המבקשים ביום 6.9.2012, ועל כן, כך טענו, המועד להגשת העתירה חל ביום 21.9.2012, והתבקשה ארכה של חודש נוסף. בבקשה נטען כי הסוגיה אשר לגביה מתבקש דיון נוסף הינה סוגיה עקרונית החורגת מעניינם הצר של הצדדים.

בהחלטה מיום 19.9.2012 ציינה כב' הרשמת כהן-לקח כי בהינתן הוראת תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות דיון נוסף ) המועד להגשת העתירה חלף עוד ביום 11.9.2012, וניתנה למבקשים הזדמנות להגיש תצהיר משלים בו יפרטו את "הטעם המיוחד" לאיחור בהגשת ההליך. בתצהיר משלים מיום 24.9.2012, עליו חתם בא-כוח המבקשים, נטען על ידו כי מחמת טעות סבר שהמועד ממנו נמנית תקופת 15 הימים ראשיתו ביום המצאת פסק הדין לידיו, ורק בדיעבד התברר לו כי בהתאם לתקנה 4 לתקנות דיון נוסף ראשיתו היא ביום בו ניתן פסק הדין. לגישתו בנסיבות העניין טעותו, שנעשתה בתום לב, עולה כדי "טעם מיוחד" המצדיק את מתן הארכה.

2.

המשיבים מתנגדים לבקשת הארכה, בהדגישם כי המבקשים לא הצביעו על "טעם מיוחד" המצדיק לתיתה, בפרט בהינתן העובדה שהבקשה הוגשה לאחר חלוף המועד להגשת העתירה לדיון נוסף. אשר לטענת הטעות בדין שהעלו המבקשים טוענים המשיבים כי המדובר בדין ידוע וחד משמעי, ועל כן אין מדובר בטעות סבירה, ועוד הם מוסיפים כי אין הצדקה לקיים דיון נוסף בסוגיה נושא פסק הדין וכי יש לשים סוף להליכים המתנהלים בין הצדדים במשך 12 השנים האחרונות.

3.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים באתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

תקנה 4 לתקנות דיון נוסף קובעת:

"העתירה תוגש תוך חמישה עשר ימים מיום מתן פסק הדין , אולם רשאי הרשם להאריך את המועד אם הראה העותר טעם מיוחד לכך " [ההדגשה הוספה].

בית משפט זה עמד לא אחת על כך שבכל הנוגע למועד זה שנקבע בתקנה 4 לתקנות דיון נוסף מתחיל מניין הימים להגשת העתירה ביום מתן פסק הדין, וכי בהקשר זה לא חל הסייג שנקבע בהליכים אחרים ולפיו מקום בו ניתנה החלטה שלא בפני המערער או המבקש והוא לא הוזמן כדין לשמוע אותה - בהליך אזרחי; ומקום בו ניתן פסק דין, נימוקיו או רשות לערעור שלא בפני הנאשם - בהליך פלילי, יחל מניין הימים להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור מן היום בו הומצאו ההחלטה או פסק הדין, לפי העניין, לידיו (ראו והשוו: תקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984; סעיף 200 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982).

בבש"א 7155/06 בן-יונה נ' עו"ד יניב איסל (לא פורסם, 3.10.2006) (להלן: עניין בן-יונה )) עמדה השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש על כך ש:

"פרק הזמן הקצר, כמו גם מנייתו החל מיום מתן פסק הדין, ולא מיום המצאתו, נובעים מייחודו של הליך הדיון הנוסף, אשר סוטה מהרעיון של סופיות הדיון עם מתן פסק הדין בערעור, ויוצר נדבך שיפוטי נוסף".

כן ניכרת בפסיקה גישה קפדנית ומצמצמת לעניין קיומו של "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה להגשת עתירה לדיון נוסף, גישה הנובעת אף היא מאופיו המיוחד של ההליך (ראו למשל בשג"ץ 9099/01 אבו הרביד נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, 26.12.2001)).

4.

במקרה שבפנינו הטעם אותו סיפקו המבקשים לאיחור בהגשת ההליך היה כאמור טעות שבדין לעניין המועד אשר בו מתחיל מניין הימים להגשת עתירה לדיון נוסף. ואולם, דומה כי בעניינו לא ניתן לומר כי הטעות בהקשר זה היא בבחינת "טעות שאדם סביר היה יכול להיקלע אליה", וזאת הן במישור האובייקטיבי והן במישור הסובייקטיבי (ראו בש"ם 6299/11 דון-יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, חיפה , פסקה 8 (לא פורסם, 10.1.2012)). זאת שכן הכלל בדבר המועד אשר בו מתחילה ספירת הימים להגשת עתירה לדיון נוסף הינו כלל מבוסס אותו חזר ושנה בית משפט זה פעמים רבות (ראו: בש"א 6927/11 רוכמן נ' קיבוץ מענית , פסקאות 7-8 (לא פורסם, 24.1.2012); בש"א 2802/10 פרפרה נ' קופת חולים מאוחדת (לא פורסם, 3.8.2010) (להלן: עניין פרפרה ). כן השוו בש"א 1711/12 רוכמן נ' קיבוץ מענית , פסקה 13 (לא פורסם, 19.6.2012)), והדברים יפים בפרט בהינתן העובדה שהמבקשים מיוצגים בידי עורך-דין.

הפסיקה אמנם עמדה על כך ש"תיתכנה נסיבות בהן העובדה שפסק הדין נמסר לצדדים במועד מאוחר להשמעתו תהווה טעם מיוחד להארכת מועד" (עניין בן-יונה ). כך למשל, כאשר בעל דין לא זומן לשימוע ואף לא הועברה לו כל הודעה בדבר פרסום פסק הדין יכול הדבר לעלות כדי "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה (ראו עניין פרפרה ). ואולם, במקרה דנן ציין בא-כוח המבקשים מפורשות כי קיבל ממזכירות בית המשפט הודעה על מתן פסק הדיון ביום בו ניתן (27.8.2012) וכל שטען הוא כי נאמר לו שפסק הדין יעמוד לעיון הצדדים רק החל מהשעה 14:00 ועוד טען, וללא פירוט מתאים, כי בשל "כשלים טכניים" עלה בידו לפתוח את פסק הדין "רק מאוחר יותר". עוד יצויין כי הבקשה להארכת מועד הוגשה אמנם רק יום אחד לאחר חלוף המועד להגשת העתירה, אך כלל הוא כי גם כאשר מדובר באיחור קל לא תינתן הארכת מועד כדבר שבשיגרה (ראו בש"א 7212/11 נחמי נ' הורביץ , פסקה 3 (26.10.2011)), ויתרה מכך - דומה כי הגם שבכל הנוגע לאינטרס ההסתמכות של המשיבים אכן מדובר באיחור של יום בודד, הרי שאין זה האינטרס היחידי הצריך לעניין והארכה לה עתרו המבקשים היא כאמור עד ליום 21.10.2012, קרי כמעט חודשיים לאחר מועד מתן פסק הדין. בנסיבות אלה קשה לומר כי המבקשים פעלו בשקידה סבירה להכנת העתירה גם בתוך פרק הזמן אשר סברו בטעות כי עומד להם לצורך הגשתה.

5.

לכל אלו יש להוסיף כי הליך הדיון הנוסף שמור למקרים נדירים ויוצאי-דופן שבהם בפסק-הדין נפסקה הלכה שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה, או בשל היותה סותרת הלכה קודמת, מצדיקה ליבון נוסף לפני הרכב מורחב של שופטים, ובזהירות המתבקשת אציין כי ספק רב אם המקרה דנן - בו מתבקשת הגשת עתירה לדיון נוסף על פסק דין מפורט ומנומק שניתן בהסכמת מותב תלתא - בא בגדר המקרים הבודדים שבהם יורה בית המשפט על קיום דיון נוסף לפני הרכב מורחב.

6.

מן הטעמים האמורים לעיל הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אמנע ממתן צו להוצאות.