בבית המשפט העליון
בש"א
2802/10
בפני:
כבוד השופט נ' הנדל
המערער:
מתן חיים פרפרה
נ
ג
ד
המשיבים:
1.קופת חולים מאוחדת
2. עוזי סלנט
3. הדי פייבל
ערעור על החלטת הרשמת ד' כהן-לקח מיום 17.3.10 ברע"א 363/09
בשם המערער:
בעצמו
בשם המשיבים:
עו"ד מומי דהן
פסק-דין
1.
מונח בפני ערעור על החלטת הרשמת ד' כהן-לקח (מיום 17.3.10) הדוחה בקשת המערער להאריך המועד להגשת עתירה לדיון נוסף על פסק דינו של בית משפט זה ברע"א 363/09 (השופטים א' גרוניס, א' חיות וי' דנציגר). המערער טוען לקיומו של "טעם מיוחד". בתגובתם מיום 1.8.10, המשיבים טענו כי ההליך הוגש באיחור ללא הצדקה וכי סיכוייו לזכות בו נמוכים.
2.
המועד להגשת הליך בדמות עתירה לדיון נוסף קבוע בתקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984 (להלן: 'התקנות'). תקנה זו קובעת תקופה מירבית של 15 יום להגשת העתירה לדיון נוסף ממועד מתן פסק הדין, בניגוד למועד המצאתו "בין אם נכחו בעלי הדין כאשר ניתן פסק הדין ובין אם לאו" (ראו: בש"א 7155/06 בן יונה נ' אינסל (מיום 3.10.2006) ; בש"א 8160/07 עזרא חממי נ' אלברט אוחיון (1.11.07)).
אבחנה זו נובעת מייחודו של הליך העתירה לדיון נוסף הסוטה מעקרון סופיות הדיון. בשים לב לכלל זה, הרי שלא מן הנמנע כי המערער איחר בהגשת ההליך. פסק דינו של בית משפט זה ברע"א 363/09 הנזכר ניתן ביום 23.11.09, בעוד בקשת הארכת המועד הוגשה לרשמת בית משפט זה רק ביום 29.12.09. רוצה לומר, כי המערער איחר למעשה למעלה משבועיים מן המועד הקבוע בתקנות. במקרה מעין זה מוטל על המערער הנטל לצלוח שתי משוכות להוכחת קיומה של עילה להארכת מועד: הראשונה, קיומו של "טעם מיוחד" לאיחור, ואילו השנייה – קיומם של סיכויי הליך המצדיקים הארכת מועד כאמור.
באשר למשוכה הראשונה, הרי שבמקרה שלפני המערער קיבל לידיו את פסק הדין ביום 16.12.10. המערער לא ידע עד אותו מועד על מתן פסק הדין ואף לא הועברה אליו הודעה על ידי מזכירות בית המשפט כי עתיד הוא לקבל את פסק הדין בעניינו. מדיניות זו, בדבר הודעת המזכירות על פרסום פסק הדין, השתרשה עם השנים ותכליתה ייעול ההליך השיפוטי לצד מתן מענה נוח כלפי הצדדים אשר אינם זקוקים עוד להגיע לבית המשפט לשם השמעת פסק הדין. מכיוון שהמערער לא זומן לכל שימוע בעניינו והובהר כי גם הודעה בדבר פרסום פסק הדין לא הועברה למערער, יש בכך כדי להוות "טעם מיוחד" (ראו והשוו בש"א 8160/07 הנזכר לעיל; בש"א 5848/00
מלימובקה נ' ידיעות אחרונות בע"מ
(מיום 6.8.2001)). יודגש, כי ממועד המצאת פסק הדין לידי המערער ביום 16.12.09 ועד שפנה המערער להגשת העתירה לדיון נוסף לא חלפו 15 הימים הקבועים בתקנות והמערער הגיש זאת לכאורה בתוך המועד הקבוע לכך – כך לפחות על פי הבנתו באותה העת.
באשר למשוכה השנייה, לא מצאתי בסיכוייו הלכאוריים של הליך זה, בשים לב לאמת המידה המצומצמת הקבועה בסעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד – 1984 וליישומה בפסיקה, כדי לדחות את בקשתו של המערער להארכת המועד. פסק דינו של המערער ניתן פה אחד ובפסק דין מנומק ומפורט. אכן, שילוב גורמים אלו מעיד על קושיו של המערער לעמוד על קיומה של עילה המצדיקה דיון נוסף בעניינו. עם זאת, יש מן הראוי באיזון העדין הנדרש בבקשות מעין אלו ליתן את הדעת כי הבחינה היא כלפי סיכוייו לכאורה בלבד של ההליך ומבלי להכריע לגופו של עניין, שכן אלו ייבחנו ממילא במסגרת העתירה לדיון נוסף כשלעצמה. נוכח אמת מידה זו, ובהתקיימותו של "טעם מיוחד" של ממש במקרה זה, נחה דעתי כי הכף נוטה לכיוונו של המערער. על רקע השתלשלות האירועים עד למועד בו נודע למערער על פסק הדין ובהתחשב בחלוף הזמן הקצר מאז ועד להגשת העתירה לדיון נוסף, ניתן לומר כי ה"טעם המיוחד" הקיים במקרה זה טומן בחובו נימוקים מובהקים של צדק. בנסיבות אלו, סבורני כי נכון יהיה להעניק משקל כבד יותר מהמקובל ל"טעם המיוחד" על אף אופיו של ההליך.
3.
הערעור מתקבל. החלטת הרשמת מיום 17.3.10 מתבטלת. מאחר שהעתירה לדיון נוסף הוגשה בד בבד עם הגשת הבקשה לאורכה, ההליך יתקבל לרישום והטיפול בו יימשך כמקובל. לאור נימוקיי, אין צו בהוצאות.
ניתן היום, כ"ג באב
התש"ע (3.8.10)
ש ו פ ט