בש"א 5431/13 רונית דגלי אומות בע"מ נ. רוני שטן ואח'

1.

מונח לפני ערעור על החלטת כב' הרשמת ל' בנמלך

בבש"א 4226/13 אשר בגדרה נדחתה בקשת המערערות להארכת מועד לצורך הגשת עתירה לדיון נוסף.

2.

ביום 13.5.2013 ניתן לטובת המערערות פסק הדין בע"א 3853/11 על ידי המותב כב' השופטים נאור, ג'ובראן וסולברג , אשר קיבל את ערעורן על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב שעסק בחישוב הפיצויים בגין הפרת זכויות במדגמים. נקבע כי על המשיבים לשלם למערערות פיצוי בסך כולל של 916,006 ₪. ביום 26.5.2013, הגישו המערערות בקשה לתיקון פסק דין לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, במסגרתה עתרו להגדלת סכום הפיצויים והעמדתו על 1,752,778 ₪, קרי, שהסכום שנפסק בבית משפט זה יישא גם הפרשי ריבית והצמדה החל מיולי 2001. הבקשה נדחתה ביום 28.5.2013, ונקבע כי "אין עילה - פורמאלית או מהותית – לפסיקת ריבית והצמדה, עניין שמסור לשיקול דעתו של בית המשפט [...] ונשקל במסגרת השיקולים שהובילו לקבלת הערעור ולקביעת סכום הפיצוי הכולל בפסק הדין". לאחר מכן, שבו ופנו המערערות בבקשה לעיון חוזר בבקשת התיקון. ביום 13.6.2013 נדחתה הבקשה, כשבית המשפט שם את הדגש על שיקול דעתו הנרחב בסוגיית פסיקת הריבית והפרשי ההצמדה על סכומי כסף הנפסקים לבעלי דין. הובהר כי במסגרת הערעור נשקלו מכלול השיקולים וכי בענייני מדגמים אין להגזים בקביעת גובה הפיצוי בגין הפרת זכויות. זאת בשל ההבדל בינם לבין פטנטים וסימני מסחר.

בתאריך 12.6.2013 פנו המערערות בעתירה לדיון נוסף בפסק הדין. מזכירות בית המשפט סירבה לקבל את העתירה משום שעבר מועד הגשתה. או אז הוגשה גם הבקשה להארכת מועד דנא, בה נטען כי פסק הדין הפך סופי רק במועד בו נדחתה הבקשה לתיקון – קרי ב-28.5, ועל כן המועד להגשת העתירה לדיון נוסף חולף רק ב-12.6, היום בו הוגשה. זאת לטענתן בייחוד שהמשיבים ידעו בבירור כי המערערים לא השלימו עם תוצאת פסק הדין ומכאן שלא תהיה כל פגיעה באינטרס סופיות הדיון אם תותר הגשתו של ההליך. כב' הרשמת דחתה את הבקשה, ולא נתקבל הנימוק כי פסק הדין הפך סופי רק במועד בו ניתנה ההחלטה בבקשת התיקון. משפסק הדין ניתן ב-13.5, המועד האחרון להגשת עתירה לדיון נוסף היה ה-28.5 וזאת כמצוות תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984. נקבע כי הגשת בקשה לתיקון לא משנה את המועד למניין הימים. עוד סברה הרשמת כי הבקשה אינה מגלה טעם מיוחד להגשת עתירה לדיון נוסף. זאת בשל ייחודו של ההליך אשר סוטה מהרעיון של סופיות הדיונים. בית משפט זה דן פעמיים בסוגיה הספציפית של פסיקת הריבית וההצמדה והביע את דעתו כי לא מדובר בטעות או השמטה מקרית, אלא קביעה מודעת שבמקרה הקונקרטי אין מקום לפסיקת סכומים כאמור.

3.

החלטה זו היא מושא הערעור שבפני אשר בגדרו טוענות המערערות כי נפלה שגגה מתחת ידה של הרשמת שקבעה כי אין הבקשה מגלה טעם מיוחד להגשת עתירה לדיון נוסף. לדידן, על אף שמדובר במקרה שנושאו טכני ועוסק בפסיקת ריבית והצמדה, קיימת הצדקה לסטות מהרעיון של סופיות הדיון. שלילת האפשרות להגיש בקשה לדיון נוסף, תביא על פי הנטען למצב בו יוותר על כנו פסק דין העומד בניגוד לפסיקה ארוכת שנים, קבועה ויציבה אשר במסגרתה נהוג לשערך את הסכומים הנפסקים ולהוסיף להם הפרשי ריבית והצמדה. זאת מכוח חוק ריבית והצמדה וההלכה הפסוקה. על פי הנטען, בית המשפט, אשר מנע מהמערערות את הריבית ללא נימוק פעל בניגוד לסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. במובן זה, רכושם של המערערות נפגע בכך שלא זכו ליהנות מסכום הפיצוי המלא וקיבלו סכום הנמוך בכ-800,000 ₪. לכך יש השפעה גם על הציבור בכללותו אשר מבין כי הפרה בתחום הקניין הרוחני תזכה בפיצוי נומינאלי בלבד.

עוד סבורות הן כי המועד למניין הימים לצורך הגשת עתירה לדיון נוסף נבחן מהיום בו ניתנה ההחלטה הדוחה את הבקשה לתיקון פסק דין, קרי מה-28.5. מאחר ובגוף פסק הדין לא הייתה התייחסות לעניין הריבית וההצמדה הרי שרק עם מתן ההחלטה המתייחסת לסוגיה הספציפית, מתחיל מניין הימים המאפשר להשיג עליה. אין חולק כי המשיבים ידעו על חוסר ההשלמה של המערערים עם תוצאת פסק הדין, לכן גם במישור הפרטני לא יפגע אינטרס ההסתמכות שלהם.

4.

משניתן פסק דין, ומיצו הצדדים את זכות הערעור המוקנית להם בדין, תמה ככלל ההתעסקות המשפטית במחלוקת שבינם. כך, מוגשם גם עקרון סופיות הדיון, ונמנעת ההתעסקות האינסופית באותה מחלוקת. כחריג לכלל, באם סבור אחד הצדדים כי עסקינן למשל בהלכה העומדת בסתירה להחלטה קודמת - יכול הוא להגיש בקשה לדיון נוסף. אולם, מדובר בחריג שבחריגים, היוצר נדבך שיפוטי נוסף, שלא בנקל יינתן (בש"א 7155/06 יונה בן יונה נ' עו"ד יניב אינסל (03.10.06)).

תקנות סדר הדין בדיון נוסף מסדירות את אופן ודרך הגשת הבקשה. תקנה 4 קובעת: "העתירה תוגש תוך חמישה עשר ימים מיום מתן פסק הדין, אולם רשאי הרשם להאריך את המועד אם הראה העותר טעם מיוחד לכך". בשל ייחודו של ההליך, נקבעה בתקנות מסגרת זמן כה מצומצמת להגשת הבקשה. לגרסת המערערות, מניין הימים להגשת עתירה לדיון נוסף מתחיל עם מתן ההחלטה בבקשת התיקון, ומשכך המועד בו הוגשה העתירה טרם חלף. דין טענה זו להדחות. כבר נפסק בבית משפט זה לא אחת, כי מניין הימים להגשת עתירה כאמור אינו מתחדש בעקבות בקשה לתיקון (ראו לדוגמא: בש"א 7622/12 לוי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (11.11.12)). כמו כן, סעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, קובע כדלהלן: "תוקנו פסק דין או החלטה אחרת [...] יראו, לעניין ערעור, את המועד החלטת התיקון כמועד מתן פסק הדין או ההחלטה האחרת". כבר נפסק כי לא בכדי השתמש המחוקק במילה "ערעור" כאשר בחר לקבוע הסדר מיוחד לעניין המועד הקובע להגשת ערעור בנסיבות שבהן הוגשה בקשה לתיקון פסק דין (עניין לוי , בפסקאות 8-9). במקרה של בקשה לדיון נוסף, אין הוראה דומה, ומכאן שאין הסעיף מסייע בידי המערערות. לכך יש להוסיף שגם במקרה של ערעור, כשבקשה לתיקון פסק דין נדחית ופסק הדין לא מתוקן, הארכת המועד הסטטוטורית אינה חלה ומרוץ המועדים להגשת ערעור מתחיל מיום המצאת פסק הדין (ע"א 741/10 צים שירותי ספנות משולבים נ' כהן (08.04.10)). מכאן, שאין להקיש מאותה הוראה החלה בערעור לענייננו.

תקנה 4 אכן קובעת כי המועד להגשת עתירה לדיון נוסף ניתן להארכה, אך בכפוף לטעם מיוחד. הרשמת סברה בענייננו כי העותרות לא הראו טעם מיוחד להגשת הבקשה לדיון נוסף. נימוקיה משכנעים. בל נשכח כי המחוקק דורש מהמבקש להאריך את המועד בהליך מעין זה להצביע על טעם מיוחד. לאמור הנטל על המבקש. לא מצאתי אף במסגרת הבקשה שבפני, כי המערערות הצביעו על טעם מיוחד. על פי הפסיקה, יש לנקוט ב"גישה קפדנית ומצמצמת" במקרים מעין אלו. אותה גישה נוקשת ננקטת גם לנוכח אופיו המיוחד של ההליך (בשג"צ 4623/00 חדד ניסים נ' היועצת המשפטית הראשית במשרד הבריאות (03.10.00); בשג"צ 9099/01 סעיד אבו הרביד נ' בית הדין הארצי לעבודה (26.12.01)).

כאמור, עניין פסיקת הריבית וההצמדה נדון פעמיים על ידי מותב תלתא בבית משפט זה, במסגרת הבקשה לתיקון והבקשה לעיון חוזר בבקשת התיקון. פעמיים הובהרה העמדה לפיה עניין הריבית וההצמדה לא הושמט מסך הפיצויים על דרך הטעות, אלא שמדובר בסכום ששוערך כשנלקחו בחשבון מכלול השיקולים. משכך, סוגיית ציפיות המשיבים ביחס לאפשרות שיוגש הליך נוסף אינה מעלה או מורידה. כך ביתר שאת כאשר מדובר בתקופה כה קצרה של 15 יום במהלכם היה על המערערות לפתוח בהליך.

5.

הערעור נדחה. בהיעדר תגובה אין צו להוצאות.