בש"א 5060/19עו"ד שכיב אבו רוקן נ. ג'מאל כיוף

לפנַי ערעור על החלטת הרשם ר' גולדשטיין בבש"א 4471/19 מיום 3.7.2019 במסגרתה נדחתה בקשת המערער להארכת המועד לשם הגשת בקשה לדיון נוסף על פסק הדין מיום 13.6.2018 בע"א 3423/18 אבו רוקן נ' ג'מאל (השופטים נ' הנדל , ד' ברק-ארז ו- מ' מזוז ) (להלן: פסק הדין ).

1.

המערער הגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט מ' רניאל ) בת"א 6608-06-16 מיום 27.3.2018. ביום 13.6.2019 התקיים דיון בערעור ועוד באותו היום ניתן פסק דין הדוחה אותו על-פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ).

2.

ביום 1.7.2019 הגיש המערער עתירה לקיים דיון נוסף בפסק הדין. בד בבד, הגיש המערער בקשה להארכת המועד להגשת העתירה בשים לב לתקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות דיון נוסף ), שכן המועד האחרון להגשתה חלף ביום 30.6.2019.

3.

ביום 3.7.2019 דחה הרשם את בקשת המערער להארכת המועד תוך חיובו בהוצאות בסך של 2,000 ש"ח, לאחר שקבע כי לא התקיימו נסיבות המצדיקות היענות לה. בהחלטתו ציין הרשם כי פסק הדין נודע למערער לכל המאוחר ביום 16.6.2019 ועל כן הייתה בידו האפשרות להגיש את העתירה לדיון נוסף, או למצער בקשת ארכה לשם כך, עוד בטרם חלף המועד הקבוע בדין. עוד ציין הרשם כי נוכח העובדה שפסק הדין נדחה על בסיס תקנה 460(ב) לתקנות, סיכויי העתירה לדיון נוסף אינם תומכים בהיעתרות לבקשה להארכת המועד. מכאן הערעור שלפנַי.

4.

לטענת המערער, שגה הרשם עת דחה את הבקשה להארכת המועד להגשת העתירה לדיון נוסף, שכן זו הוגשה באיחור של יום אחד בלבד. לדבריו, בא-כוחו סבר בטעות כי יש למנות את מניין הימים להגשת העתירה מיום המצאת פסק הדין לידיו, ולא מיום מתן פסק הדין כפי שקבוע בתקנות דיון נוסף. נטען כי פסק הדין נשלח למשרדו של בא-כוח המערער ביום חמישי בשעות הערב, כך שמתן פסק הדין הגיע לידיעת המערער עצמו רק ביום ראשון שלאחר מכן. עוד נטען כי על פי הוראות תקנה 497 לתקנות, המצאת כתב בי-דין באמצעות מכשיר פקס' תהא בימים א'-ה' בין השעות 13:30-8:30 ויראו כתב בי-דין אשר נשלח לאחר מכן ככזה שהתקבל ביום החול שלאחריו. לאור האמור, "נשללו" ממנו 3 ימים להגשת העתירה מבין 15 הימים המוקצים לכך והדבר עולה לכדי טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד להגשתה. גם באשר לסיכויי העתירה, נטען כי שגה הרשם. לבסוף, נטען כי יש לבטל את החלק בהחלטת הרשם במסגרתו הוא חויב בהוצאות משפט לטובת משיב 1.

5.

דין הערעור להידחות. כידוע, שיקול דעתו של רשם בית המשפט בעניינים כגון דא הינו רחב ולא בנקל תתערב בו ערכאת הערעור (בש"מ 6039/18 בצלאל נ' הוועדה המחוזית לתכנון ירושלים , פסקה 8 (17.10.2018); בש"א 7847/18 פלוני נ' פלונית , פסקה 3 (6.11.2018)). החלטת הרשם מושא הערעור מנומקת ומפורטת ולא מצאתי כי נפל בה כל פגם המצדיק התערבות.

6.

תקנה 4 לתקנות דיון נוסף קובעת כי עתירה לדיון נוסף "תוגש תוך חמישה עשר ימים מיום מתן פסק הדין, אולם רשאי הרשם להאריך את המועד אם הראה העותר טעם מיוחד לכך". כפי שצוין לעיל, המערער הגיש את העתירה ואת הבקשה להארכת מועד באיחור של יום אחד. אין לכחד כי אין מדובר באיחור ארוך ומשמעותי, אולם אין בכך כדי לסטות מן הכלל לפיו יש צורך בהוכחת "טעם מיוחד" אשר בשלו יש להיעתר לבקשה להארכת המועד. גם אם אניח כי מתן פסק הדין הובא לידיעת המערער עצמו רק לאחר שלושה ימים ממועד נתינתו, הרי שהיה בידו די והותר זמן על מנת להגיש בקשה להארכת המועד בטרם חלוף המועד. בנוסף, בשים לב לאופייו המיוחד של הליך עתירה לדיון נוסף, המהווה חריג לעיקרון סופיות הדיון, יש לנקוט ב"גישה קפדנית ומצמצמת" בבקשות ארכה (בש"א 5431/13 רונית דגלי אומות בע"מ נ' שטן , פסקה 4 (20.1.2014)). כמו כן, לא מצאתי כל פסול בקביעת הרשם לפיה בחינת סיכוייו הלכאוריים של ההליך אינם גבוהים, שעה שמדובר בפסק דין שניתן בערעור לפי תקנה 460(ב) לתקנות (וראו: דנ"א 5436/16 אורן נ' פקיד שומה כפר סבא (18.6.2016)).

7.

גם באשר להוצאות שנפסקו לחובת המערער לא מצאתי כל מקום להתערב בהחלטת הרשם. הלכה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בקביעותיה של ערכאה קמא בעניין פסיקת הוצאות, למעט במקרים חריגים בהם נפלה טעות ברורה בשיקול דעתה או שנפל בהחלטה פגם מהותי (בש"פ 7859/17 קבוצת קדם חיזוק וחידוש מבנים בע"מ נ' עד עד חברה לנאמנות בע"מ , פסקה 4 (18.10.2017)). בענייננו, נדרש משיב 1 להגיש תגובה לבקשת המערער למתן ארכה להגשת העתירה ולוּ בשל כך אין מדובר במקרה חריג המצדיק התערבות בהחלטת הרשם.

הערעור נדחה אפוא.