בש"א 4226/13 רונית דגלי אומות בע"מ נ. רוני שטן

1.

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 3853/11 (כבוד המשנה לנשיא מ' נאור והשופטים ס' גובראן ונ' סולברג) מיום 13.5.2013 בו התקבל ערעור שהגישו המבקשות על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לעניין חישוב פיצויים בגין הפרת זכויות במדגמים רשומים.

בפסק הדין נקבע כי המשיבים ישלמו למבקשות פיצוי בסך כולל של 916,006 ש"ח, אלא שלטענת המבקשות יש להורות כי סכום זה ישא ריבית והצמדה מיולי 2001 ועד היום (כך שיעמוד על סך של 1,752,778 ש"ח). תחילה הגישו המבקשות בקשה לתיקון פסק הדין על פי סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1994 (להלן: חוק בתי המשפט ), אך בית המשפט דחה את בקשה זו ביום 28.5.2013 בקובעו כי "אין עילה - פורמלית או מהותית - לפסיקת ריבית והצמדה...". המבקשות לא הסתפקו בכך והוסיפו והגישו ביום 12.6.2013 בקשה לעיון חוזר באותה החלטה, וגם בקשה זו נדחתה ביום 13.6.2013.

במקביל לאמור פנו המבקשות, ביום 12.6.2013, למזכירות בית המשפט וביקשו להגיש עתירה לדיון נוסף בפסק הדין. מזכירות בית המשפט סירבה לקבל את העתירה לרישום ומכאן הבקשה שבפניי (אשר נקלטה ביום 13.6.2013), בה טוענות המבקשות כי פסק הדין הפך סופי רק במועד בו נדחתה הבקשה שהגישו לתיקון פסק הדין (28.5.2013) ועל כן המועד להגשת העתירה חלף רק ביום 12.6.2013. מכל מקום לטענתן נוכח הבקשה לתיקון פסק הדין שהגישו ידעו המשיבים כי הן אינן משלימות עם פסק הדין כבר במועד בו הוגשה בקשתן (ולכל המאוחר ביום 23.5.2013) ועל כן לא התגבשה "מעין חסינות" מפני המשך ההליכים ולא תהא כל פגיעה באינטרס הסופיות של המשיבים אם תותר הגשתו של ההליך.

2.

לאחר שעיינתי בחומר שבפניי ובטיעוני המבקשות סבורני כי דין הבקשה להידחות.

תקנה 4 לתקנות דיון נוסף קובעת פרק זמן קצר לשם הגשת עתירה לדיון נוסף - חמישה עשר ימים מיום מתן פסק הדין. מכאן כי המועד האחרון להגשת ההליך חלף ביום 28.5.2013, והבקשה להארכת מועד שבפניי - אשר הוגשה כאמור ביום 13.6.201 - הוגשה באיחור של למעלה משבועיים.

ראשית, יש לדחות את הטענה שהעלו המבקשות ולפיה לא אחרו בהגשת ההליך שכן יש למנות את הימים להגשתו למן המועד בו נדחתה בקשתן לתיקון פסק הדין.

כבר נפסק כי ההוראה שבסעיף 4 לתקנות, שלפיה מניין הימים מתחיל מיום מתן פסק הדין, היא החלה על בעל דין המבקש לעתור לקיומו של דיון נוסף "היא ותו לא", וכי "מניין הימים אינו מתחדש עקב הגשת בקשת התיקון" (בש"א 7622/12 לוי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ , פסקה 9 (11.11.2012) (להלן: עניין לוי )). יצוין כי בהקשר זה אף לא הוחלה ההוראה הכלולה בסעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט - ולפיה מקום בו בקשת התיקון נתקבלה וניתנה החלטה המשנה מפסק הדין יש למנות את הימים להגשת ההליך הערעורי למן מועד התיקון, ואילו מקום בו נדחתה בקשת התיקון מניין הימים לצורך הגשת הליך הערעורי נותר כשהיה (ראו: בש"א 7655/01 ח.י. המנצח בע"מ נ' עו"ד גבאי , פסקה 3 (13.11.2001); ע"א 741/10 צים שירותי ספנות משולבים בע"מ נ' כהן , פסקה 5

(8.4.2010); חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי 139-140 (2012)) - וזאת נוכח לשון סעיף 81(ג) כמו גם השוני הטמון בין ההליך הערעורי להליך שעניינו הגשת עתירה לדיון נוסף (עניין לוי , פסקאות 9-10).

3.

שנית, איני סבורה כי הבקשה מגלה "טעם מיוחד" להגשת עתירה לדיון נוסף.

בבש"א 7155/06 בן-יונה נ' עו"ד יניב איסל (3.10.2006)) עמדה השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש על כך ש:

"פרק הזמן הקצר, כמו גם מנייתו החל מיום מתן פסק הדין, ולא מיום המצאתו, נובעים מייחודו של הליך הדיון הנוסף, אשר סוטה מהרעיון של סופיות הדיון עם מתן פסק הדין בערעור, ויוצר נדבך שיפוטי נוסף".

תקנה 4 הנ"ל לתקנות דיון נוסף קובעת אמנם כי ניתן להאריך את המועד להגשתו של ההליך "אם הראה העותר טעם מיוחד לכך", אך בפסיקה ניכרת גישה קפדנית ומצמצמת לעניין קיומו של "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה להגשת עתירה לדיון נוסף, הנובעת אף היא מאופיו המיוחד של ההליך, השמור למקרים נדירים וחריגים (ראו למשל: בשג"ץ 9099/01 אבו הרביד נ' בית הדין הארצי לעבודה , פסקה 2

(26.12.2001); בש"א 6180/09 פלונית נ' פלוני , פסקה 7 (13.9.2009)).

המבקשות, המיוצגות בהליך זה, לא הוכיחו כי טעותן - בסוברן כי יש למנות את הימים להגשת ההליך למן המועד בו הוכרעה בקשתן לתיקון פסק הדין - היא טעות אשר "[א]דם סביר היה יכול להיקלע אליה" במישור האובייקטיבי (שהרי גם המועד להגשתו של הליך ערעורי מוארך רק מקום בו בקשת התיקון מתקבלת ) או במישור הסובייקטיבי (ראו בש"ם 6229/11 דון - יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, חיפה , פסקה 8 (10.12.2001)).

כמו כן, הטענה ולפיה נוכח הגשתה של בקשה לתיקון פסק דין לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט לא התגבש אינטרס סופיות של המשיבים על פסק הדין מוקשית היא שכן ב"הנחת העבודה" של המבקשים - ולפיה פסיקת הריבית וההצמדה נשמטה מפסק הדין כ"השמטה טכנית הנובעת מהיסח-הדעת" (ע"א 769/77 יוסיפוב נ' יוסיפוב , פ"ד לב(1) 667 (1978)) ועל כן יש לתקן את פסק הדין מכוח סעיף 81 לחוק בתי המשפט - לא היה כדי לפגום בסופיותו של פסק הדין, ומשנקטו המבקשות במסלול של הגשת בקשה לתיקון פסק דין (ואף הגישו בקשה לעיון חוזר בהחלטה שניתנה בעניין) לא היו המשיבים צריכים להניח כי אם תדחה בקשתן יוסיפו המבקשות ויגישו גם עתירה לדיון נוסף שהינה מסלול אחר בתכלית, היוצר כאמור "נדבך שיפוטי נוסף" (ואין מקום להשוות את ענייננו לאסמכתאות אליהן הפנו המבקשות). עוד יצוין כי אמנם ככל שיש בתיקון טעות בפסק דין השפעה ישירה על ההלכה אשר לגביה מתבקש דיון נוסף עשוי להיות בכך בנסיבות מתאימות משום "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד להגשת העתירה, אך במקרה דנן בקשת התיקון נדחתה (פעמיים) ומכל מקום המבקשים לא טענו לקיומה של "מניעה מיוחדת" אשר בשלה לא הגישו את העתירה לדיון נוסף בתוך סד הזמנים הקבוע בדין במקביל לבקשת התיקון, ולא הבהירו מדוע למצער לא הוגשה על ידם בתוך המועד להגשת העתירה בקשה להארכת מועד (ראו עניין לוי , פסקאות 10 ו-13).

לכך יש להוסיף כי משך האיחור, בפרט ביחס לסד חמישה-עשר הימים הנתונים להגשת עתירה לדיון נוסף, אינו זניח, וכי על פני הדברים גם סיכויי ההליך שהגשתו מתבקשת אינם מצדיקים, כשלעצמם, להיעתר לבקשה, שכן ספק רב אם המקרה דנן - בו עותרות המבקשות לדיון נוסף בסוגיית הפרשי ההצמדה והריבית בהם היה צריך לטענתם לשאת סכום הפיצוי שנפסק לטובתן - בא בגדר המקרים הנדירים ויוצאי-הדופן בהם יורה בית המשפט על קיום דיון נוסף בפני הרכב מורחב של שופטים.

לבסוף אעיר כי בפסק דין שניתן לאחרונה עמד כב' השופט ס' ג'ובראן על החשיבות שבעמידה במועדים הקבועים בדין בהדגישו כי "בכך יש כדי להבטיח את עיקרון סופיות הדיון ואת הגשמתן של היעילות ושל הוודאות המשפטית" וכי "חריגה מכללים אלה, עשויה לפגוע בזכויות דיוניות של בעלי הדין ולעיתים אף באינטרס הציבורי כולו" (בש"א 2913/13 גולדברג נ' החברה לניהול קרן השתלמות לאקדמאים במקצועות החברה והרוח בע"מ , פסקה 8 (25.6.2013)). דברים אלו יפים

- במשנה תוקף - לעניין חשיבות העמידה במועדים הקבועים בדין להגשת עתירה לדיון נוסף.

מן הטעמים האמורים לעיל הבקשה נדחית.

משלא נתבקשה תגובה - אין צו להוצאות.