בש"א 4555/14 קניון רמת אביב בע"מ נ. עיריית תל אביב

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף על פסק דינו של בית משפט זה מיום 2.6.2014 בע"א 4894/12. לטענת המבקשת, נכון ליום הגשתה של בקשה זו פסק הדין טרם הומצא לידיה. עם זאת, נודע לבא כוחה על דבר קיומו של פסק הדין ביום 10.6.2014, עת חזר משהות בחו"ל, וזאת באמצעות מכתב אשר קיבל מאת בא כוח המשיבה. על פי הנטען בבקשה, אשר הוגשה ביום 26.6.2014, לא עלה בידי המבקשת להגיש את העתירה לדיון נוסף במועדה בשל אילוצי בא כוחה, כמו גם בשל מורכבות הסוגיה נשוא פסק הדין. לפיכך, התבקשה ארכה להגשת העתירה עד ליום 25.7.2014. המשיבה מתנגדת לבקשה.

בהתאם לתקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984, המועד להגשת עתירה לדיון נוסף על פסק דין של בית המשפט העליון הינו "תוך חמישה עשר ימים מיום מתן פסק הדין". ודוק: המועד נמנה מיום מתן פסק הדין ,

ולא מיום ההמצאה (או מיום הידיעה) . לעניין זה נפסק כי "פרק הזמן הקצר, כמו גם מנייתו החל מיום מתן פסק הדין, ולא מיום המצאתו, נובעים מייחודו של הליך הדיון הנוסף, אשר סוטה מהרעיון של סופיות הדיון עם מתן פסק הדין בערעור, ויוצר נדבך שיפוטי נוסף" (בש"א 7155/06 בן-יונה נ' עו"ד יניב אינסל (3.10.2006); וראו גם, בש"א 6927/11 רוכמן ואח' נ' קיבוץ מענית (24.1.2012)). אמנם, המועד להגשתה של עתירה לדיון נוסף ניתן להארכה, בהתקיים "טעם מיוחד" לכך (תקנה 4 הנזכרת לעיל). עם זאת, בהליכים כגון דא תיושם הדרישה לקיום "טעם מיוחד" באופן קפדני ומצמצם, וזאת על רקע מאפייניו הייחודיים של הליך הדיון הנוסף, כאמור לעיל (ראו למשל, בש"א 6180/09 פלונית נ' פלוני (13.9.2009)).

על רקע דברים אלו, איני סבור כי המבקשת הרימה את הנטל להוכיח קיומו של "טעם מיוחד" אשר מצדיק מתן ארכה להגשת עתירה לדיון נוסף בענייננו. ראשית , לאור האמור לעיל, היה על המבקשת להגיש את העתירה לדיון נוסף עד ליום 17.6.2014 (ולא עד ליום 25.6.2014, כפי שנטען בבקשה). כלומר, איחורה של המבקשת הינו בן 9 ימים. מדובר באיחור שאינו זניח, וזאת במיוחד על רקע סד הזמנים הקצר הקבוע בדין להגשת עתירה לדיון נוסף, כמפורט לעיל. שנית , סבורני כי המבקשת לא פעלה בזריזות הנדרשת מבעל דין אשר שוקל הגשתה של עתירה לדיון נוסף. בא כוח המבקשת חזר מחו"ל ביום 10.6.2014, ולא השתכנעתי כי לא ניתן היה להגיש את העתירה לדיון נוסף בתוך המועד הקבוע בדין לכך, היינו עד ליום 17.6.2014. בהקשר זה אציין, כי ההסבר לעניין אילוציו של בא כוח המבקשת נטען באופן כללי בלבד וללא פירוט מספיק. כך או אחרת, בוודאי שניתן היה להגיש את בקשת הארכה בתוך המועד האמור. יצוין, כי אף לבקשה דנן, אשר הוגשה ביום 26.6.2014, לא צורפה העתירה לדיון נוסף, אלא התבקשה ארכה של כחודש נוסף להגשתה (עד ליום 25.7.2014).

שלישית , לעניין סיכויי ההליך די כי אומר, בזהירות הנדרשת, שהמשוכה אשר ניצבת בפני המבקשת הינה גבוהה (ואף יותר מכך), וזאת בין היתר בשים לב למבחנים הנוקשים החלים לעניין מתן דיונים נוספים.

אוסיף, כי אף אם אניח לטובת המבקשת את אשר משתמע מבקשתה, ולפיו טעתה לסבור כי המועד להגשת העתירה לדיון נוסף נמנה מהיום בו נודע לה על פסק הדין, הרי שלא יהיה בכך כדי לשנות ממסקנתי האמורה. זאת, הן מאחר שהדין בעניין זה הינו וותיק ומושרש, וממילא אין בטעות לגביו כדי להוות "טעם מיוחד" (ראו והשוו, בש"א 805/08 טחנת קמח מפרץ בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד החקלאות ופיתוח הכפר (11.5.2008); בש"א 1868/14 המוסד לביטוח לאומי נ' דעאס (2.4.2014)); והן מאחר שאף בהתחשב בטעות, הוגשה הבקשה שלפניי באיחור של יום מבלי שניתן לאיחור זה הסבר מספק.

סוף דבר, הבקשה נדחית.