בש"מ 3894/14 נתנאל אברהם נ. חלמיש חברה ממשלתית עירונית

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף בפסק-דין של בית משפט זה מיום 23.3.2014 בעע"ם 3351/13 נתנאל נ' חלמיש חברה ממשלתית עירונית לדיור ולשיקום ולהתחדשות שכונות בת"א בע"מ . בפסק-הדין נדחה ערעור שהגיש המבקש על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר דחה את עתירתו של המבקש בעניין זכויותיו לפי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998.

כאמור, פסק-הדין ניתן ביום 23.3.2014, ולכן היה על המבקש להגיש את הבקשה לדיון נוסף עד ליום 7.4.2014 (ראו תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984, הקובעת כי המועד להגשת בקשה לדיון נוסף על פסק-דין של בית המשפט העליון הוא תוך 15 ימים מיום מתן

פסק-הדין). בפועל, הוגש ההליך – יחד עם הבקשה שלפניי – ביום 2.6.2014, קרי מדובר באיחור של קרוב לחודשיים.

לאיחור זה – איחור ניכר – לא מצאתי "טעם מיוחד", במיוחד בשים לב לאמת המידה הדווקנית שבה מיושמת דרישה זו מקום שמדובר בהליך דיון נוסף אשר סוטה מהרעיון של סופיות הדיון עם מתן פסק הדין בערעור (ראו בש"א 7155/06 יונה נ' עו"ד אינסל (3.10.2006); בש"א 6180/09 פלונית נ' פלוני (13.9.2009)).

למעשה, הסברו של המבקש לאיחור הוא שלאחר פסק-הדין הוא פנה להשגת חוות-דעת מומחה שתסייע להוכחת עמדתו. אולם, טענה זו אין בה כדי להצדיק היענות לבקשה, וזאת מכמה טעמים: ראשית , גם אם לפי שיטתו של המבקש, רצונו להשיג ראיה נוספת היווה נימוק מספק למתן ארכה, הרי שהיה עליו להגיש בקשה להארכת מועד בתוך תקופת 15 הימים, ולא חודשיים אחר-כך. שנית , לפי תכליתו, הליך הבקשה לדיון נוסף לא נועד ברגיל להגשת ראיות נוספות ובחינתן, אלא לבחינת הלכות משפטיות חשובות, קשות או חדשניות. על פניו, לא נראה כי בפסק-הדין נקבעה הלכה כזו, ונראה כי הבקשה לדיון נוסף במקרה זה היא למעשה ניסיון לערער על פסק-הדין (שניתן פה-אחד), תוך הגשת בקשה לצירוף ראיות חדשות. משכך, סיכויי ההליך נחזים להיות נמוכים. במאמר מוסגר יודגש, כי המבקש טען שאמו לא חתמה על המסמך משנת 2000 גם בשלבים הקודמים (וראו התייחסותו של בית המשפט העליון לעניין זה בסעיף 8 לפסק-הדין), והדבר מבליט את הקושי בניסיונו של המבקש לאסוף ראיות חדשות לעניין זה לאחר פסק-הדין, ולבסס על כך את הבקשה להארכת מועד.

לאור האמור, אין בידי ליתן ארכה כמבוקש. אין צו להוצאות.