בש"מ 6115/14 אברהם נתנאל נ. חלמיש חברה ממשלתית עירונית לדיור ולשיקום ולהת

1.

לפניי ערעור על החלטת כבוד הרשם ג' שני מיום 18.8.2014 בבש"מ 3894/14, במסגרתה נדחתה בקשת המערער להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף בפסק הדין של בית משפט זה מיום 23.3.2014, בעע"מ 3351/13 .

2.

ביום 2.6.2014 הגיש המערער לבית משפט זה בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף בפסק הדין. לפי תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984, המועד להגשת בקשה לדיון נוסף על פסק דין של בית המשפט העליון הוא תוך חמישה עשר ימים מיום מתן פסק הדין, מכאן שהבקשה למתן ארכה הוגשה באיחור של קרוב לחודשיים.

3.

בנימוקי הערעור, טוען המערער כי התגורר עם הוריו בדירה משנת 1984, ועד לאחר מות הוריו, ועל כן הוא זכאי לדיור ציבורי, לפי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998. לטענתו, במהלך הדיונים בעתירה שהגיש לבית המשפט המחוזי בעניין הזכויות הנטענות על-ידו, הגישה המשיבה מסמך, אשר נחתם לכאורה על-ידי אמו המנוחה בשנת 2000, ובו היא מצהירה על העובדה כי היא גרה בגפה. אולם, לשיטתו, מסמך זה הוא מסמך מזויף, אשר לא ייתכן כי אמו חתמה עליו, שכן באותה עת הייתה במצב סיעודי ומשוללת יכולת כתיבה. משדחה בית המשפט המחוזי את עתירתו, הגיש המערער ערעור לבית משפט זה, אשר נדחה ביום 23.3.2014. על כך הגיש המערער בקשה לדיון נוסף, ובד בבד הגיש בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף. בבקשתו הסביר המערער כי הסיבה לאיחור של כמעט חודשיים בהגשת הבקשה לדיון נוסף היא כי נדרשה לו תקופת זמן זו לשם פנייה למומחה להשוואת כתבי יד, אשר תסייע להוכחת טענתו באשר לזיוף. כאמור, בקשה זו נדחתה על-ידי הרשם ביום 18.8.2014 .

4.

בהחלטתו מיום 18.8.2014 קבע הרשם כי מדובר באיחור ניכר, אשר לא נמצא לו טעם מיוחד, וזאת בייחוד מכיוון שמדובר בבקשה להארכת מועד בהליך של בקשה לדיון נוסף, הסוטה מהעיקרון של סופיות הדיון עם מתן פסק הדין בערעור. באשר לטענת המערער כי העיכוב נבע מכך שנדרש למערער זמן לשם פנייה למומחה להשוואת כתבי יד, אשר תסייע להוכחת טענתו בדיון הנוסף, קבע הרשם כי טענה זו לא מצדיקה היענות לבקשה, שכן על המערער היה להגיש את הבקשה להארכת מועד בתוך תקופת 15 הימים, ולא לחכות עד אשר ימצא מומחה. לכך הוסיף הרשם כי ממילא הליך של דיון נוסף לא נועד לשם הגשת ראיות נוספות ובחינתן, כי אם לבחינת הלכות משפטיות חשובות, קשות או חדשניות. הרשם קבע כי לא נראה כי בפסק הדין מושא הבקשה נקבעה הלכה כזו, ומשכך, סיכויי ההליך נחזים להיות נמוכים.

5.

מכאן הערעור שלפניי. המערער טוען כי האיחור בהגשת הבקשה להארכת מועד נגרם מכך שנקלע למצב נפשי קשה, וכי הרשם שגה בכך שלא נתן את המשקל המתאים לעובדה זו. עוד נטען כי סירוב לבקשה יגרום לעיוות דין.

1.

דין הערעור להידחות. כאמור, בבקשה להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף טען המערער כי האיחור נגרם כיוון שנדרש לו זמן לשם מציאת מומחה לכתב יד. בערעור שלפניי טען המערער כי האיחור נגרם כיוון ששרה במצב נפשי קשה. גם אם נקבל את טענתו החדשה של המערער, היא אינה עולה כדי "טעם מיוחד". ככלל, טעם מיוחד להארכת מועד יהיה התרחשותו של אירוע שאינו תלוי בבעל הדין או בבא כוחו, אשר הביא לכך שנמנע מבעל הדין לפתוח בהליך במועד. במקרה שלפניי, לא מדובר באירוע כזה, אלא בעיכוב אשר נבע מתנהלות המערער. בנוסף להתקיימות טעם מיוחד, ניצבים שיקולים נוספים, ובכללים סיכויי ההליך העיקרי, אינטרס הציבור בהכרעה בהליך ועוד. אשר לסיכויי ההליך, מדובר בבקשה לדיון נוסף, בהליך אשר נדון כבר בשתי ערכאות, כאשר לא נטען כי בפסק הדין עליו מתבקש דיון נוסף נקבעה הלכה משפטית חשובה, קשה או חדשנית. לכך יש להוסיף כי הבקשה לדיון נוסף מתבססת על בקשה לצירוף ראיה, אשר למערער ככל הנראה הייתה האפשרות להשיג בעת קיום ההליכים הקודמים. על כן, דומה כי ממילא סיכויי הבקשה לדיון נוסף אינם גבוהים. בנוסף, לא מצאתי כי ההכרעה בעלת חשיבות מיוחדת לאינטרס הציבורי. אשר על כן, אין בידי להיענות לערעור.

2.

סוף דבר, הערעור נדחה.