בש"א 7392/09 יונה לוי נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף.

1.

הבקשה נסבה על פסק דין של בית משפט זה בע"א 4241/06. בפסק הדין, מפי כב' השופטת ע' ארבל, אליה הצטרפו כב' השופטים א' פרוקצ'יה וא' גרוניס, נדחה ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי, אשר דחה את תביעת המבקשים לאחריות נזיקית של המשיבים למותו של בנם, אשר שם קץ לחייו בהיותו במעצר בתחנת משטרה. דחיית הערעור התבססה על הקביעה כי המשיבים לא יכלו ולא היו צריכים לצפות את ההתאבדות.

2.

פסק הדין ניתן ביום 12.3.2009, לאחר שלצדדים נמסר מבעוד מועד כי פסק הדין יעמוד לרשותם באינטרנט ובמזכירות בית המשפט במועד האמור. הבקשה שלפניי הוגשה ביום 15.9.2009. נטען בה, כי פסק הדין לא הומצא למבקשים או לבאי כוחם בדואר או בכל דרך אחרת. לדבריהם, מדובר במקרה חריג על נסיבותיו ומידת הרגישות בו וכי סיכויי ההליך הינם טובים. עוד נטען כי מצבם הכלכלי, הבריאותי והנפשי של המבקשים הוא קשה

ומימון ייצוגם לא בא להם בנקל, דבר המצדיק גם הוא את הארכת המועד המבוקשת.

3.

לאחר עיון בבקשה ובחומר המצוי בתיק, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984, קובעת כי "העתירה תוגש תוך חמישה עשר ימים מיום מתן פסק הדין, אולם רשאי הרשם להאריך את המועד אם הראה העותר טעם מיוחד לכך". לפי לשונה הברורה של תקנה 4, מניין הימים מתחיל עם מתן פסק הדין ולא ביום המצאתו לבעלי הדין. גם ההלכה הפסוקה דבקה בכך שמניין הימים להגשת עתירה לדיון נוסף מתחיל ביום מתן פסק הדין, בין אם נכחו בעלי הדין כאשר ניתן פסק הדין ובין אם לאו (ראו, בש"א 7155/06 בן יונה נ' אינסל (לא פורסם, 3.10.2006)). זאת גם כאשר מדובר ב"שימוע ללא אולם" מלווה במתן הודעה מראש לצדדים אודות המועד בו יינתן פסק הדין ויעמוד לרשותם באינטרנט ובמזכירות (ראו, בש"א 8160/07 חממי נ' אוחיון (לא פורסם, 1.11.2007)). הסטייה מן הכלל הרגיל, לפיו מירוץ המועדים מתחיל במועד ההמצאה, נעוצה בטיבו המיוחד של הליך הבקשה לדיון נוסף, שהינו הליך ייחודי הסוטה מהרעיון של סופיות הדיון ויוצר נדבך שיפוטי נוסף. ייחודיות ההליך, הפותח פתח לדון פעם נוספת בפסק דין של בית המשפט העליון, אשר בעיקרון הינו סופי, היא שמצדיקה תחימה חדה של המועד להגשת הליך.

4.

אופיו הייחודי של הליך הדיון הנוסף מכתיב גישה נוקשה גם בנוגע לתוכן הדרישה ל"טעם מיוחד" המופיעה בתקנה 4 הנזכרת לעיל. דרישה זו דומה לדרישה הקיימת ברגיל לביסוסו של טעם מיוחד להארכת מועד הקבוע בחיקוק (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). אך בכל הנוגע למתן ארכה לצורך הגשתה של עתירה לדיון נוסף, נפסק כי יש לנקוט "גישה קפדנית ומצמצמת בבקשות להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף" (המ' 589/68 האניה אנטוריה נ' פיירמנס פנד חברה לביטוח בע"מ , פ"ד כב (3) 699), וכי יישומה של הדרישה לטעמים מיוחדים "נעשה באורח נוקשה יותר" מאשר במסגרת בקשה למתן ארכה לפי תקנה 528 (בשג"ץ 4623/00 חדד נ' היועצת המשפטית הראשית במשרד הבריאות (לא פורסם, 3.10.2000); בשג"ץ 9099/01 אבו הרביד נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, 26.12.2001)).

5.

במקרה שלפניי, הבקשה להארכת מועד הוגשה למעלה מחצי שנה לאחר תום המועד לבקש דיון נוסף בפסק הדין. המבקשים לא ציינו מתי נודע להם על מתן פסק הדין ומתי עמד לרשותם באינטרנט. בקשתם התבססה על כך שפסק הדין לא הומצא להם כדין, אך בכך אין כאמור כדי להצדיק הארכת מועד, לא כל שכן הארכת מועד של חצי שנה. המבקשים לא טענו כי במשך חצי שנה לא ידעו על פסק הדין או כי נבצר מהם מסיבה כלשהי לבקש דיון נוסף במועד מוקדם יותר. בנסיבות אלה, כאשר מתן פסק הדין שלא בנוכחות הצדדים לווה במתן הודעה מראש לצדדים אודות המועד בו יינתן פסק הדין ויעמוד לרשותם באינטרנט ובמזכירות (השוו, בש"א 5848/00 מלימובקה נ' ידיעות אחרונות בע"מ (לא פורסם, 6.8.2001)) ובהתחשב במשכו של האיחור, קשה לראות בהעדר המצאה כדין משום "טעם מיוחד" כמתחייב. אשר לטענות בעניין מצבם הכלכלי והבריאותי של המבקשים, הרי שגם בהנחה שהמצב הצריך ארכה בהגשת ההליך, היה על המבקשים לפנות ולבקש ארכה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת בקשה לדיון נוסף ולא להמתין כחצי שנה. אוסיף, כי לא מצאתי כי סיכויי ההליך גבוהים באופן המטה את הכף לטובת היעתרות לבקשה. על פני הדברים, לא נראה כי ניתנה במסגרת פסק הדין הלכה שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה מצדיקה קיומו של דיון נוסף, על פי אמות המידה הקפדניות של סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. ספק אם המקרה דנן בא בגדר המקרים החריגים ויוצאי הדופן שבהם יש מקום לקיים דיון נוסף לאחר שהעניין הוכרע בידי הרכב שלושה של בית המשפט העליון. נוכח סיכוייו הנמוכים של ההליך, משכו של האיחור והעדר הסבר מספק, אין בידי לקבל את הבקשה.

הבקשה נדחית.