בבית המשפט העליון
בש"א
4129/10
בפני:
כבוד השופט נ' הנדל
המערער:
בנימין נגר
נ
ג
ד
המשיב:
יחזקאל בייניש
ערעור על החלטת הרשם ג' שני מיום 10.5.10 בבש"א 3545/10
פסק-דין
1.
מונח בפני ערעור על החלטת הרשם ג' שני (מיום 10.5.10) הדוחה בקשת המערער להאריך המועד להגשת עתירה לדיון נוסף על פסק דינו של בית משפט זה בע"א 4583/08 (השופטים א' רובינשטיין, ס' ג'ובראן וי' דנציגר).
2.
המועד להגשת הליך בדמות עתירה לדיון נוסף קבוע בתקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984 (להלן: 'התקנות'). על פי תקנה 4 התקופה להגשת עתירה לדיון נוסף הינה 15 יום כאשר מרוץ המועדים מחל מיום מתן פסק הדין ולא ממועד המצאתו "בין אם נכחו בעלי הדין כאשר ניתן פסק הדין ובין אם לאו" (ראו: בש"א 7155/06 בן יונה נ' אינסל (מיום 3.10.2006) ; בש"א 8160/07 עזרא חממי נ' אלברט אוחיון (1.11.07)).
אבחנה זו נובעת היא מייחודו של הליך העתירה לדיון נוסף הסוטה מעקרון סופיות הדיון. בשים לב לכלל זה, הרי שלא מן הנמנע כי המערער איחר בהגשת ההליך. פסק דינו של בית משפט זה בע"א 4583/08 נשוא הבקשה ניתן ביום 25.3.10, בעוד בקשת הארכת המועד הוגשה רק ביום 9.5.10. רוצה לומר, כי המדובר באיחור ניכר בהגשת ההליך. במקרה מעין זה מוטל על המערער הנטל לצלוח שתי משוכות להוכחת קיומה של עילה להארכת מועד: הראשונה, קיומו של "טעם מיוחד" לאיחור, ואילו השנייה – קיומם של סיכויי הליך המצדיקים הארכת מועד כאמור.
3.
במקרה דנא, המערער לא עמד בנטל הכפול כדי להצדיק היעתרות לבקשתו להארכת מועד. המערער הינו מיוצג. בא כוחו מציין כי רק ביום 6.4.10 עלה בידיו לראות את פסק הדין נשוא הבקשה. גם אם אצא מנקודת הנחה כי אכן המועד הקובע הוא ביום 6.4.10, הוא המועד בו הבחין בא כוח המערער בפסק הדין – ואין זהו המצב נוכח הכלל האמור בדבר תחילת מרוץ המועדים ממועד מתן פסק הדין – הרי שעדיין המדובר באיחור שיש להציג בגינו "טעם מיוחד". הטעם לו טוען בא כוח המערער הוא כי מרשו היה מאושפז למשך תקופה מסוימת שהחלה מיום מתן פסק הדין ועד ליום 13.4.10. בשל זאת, כך נטען, לא היה ניתן להשיג את המערער שלא יכול היה במועד זה לטפל בענייניו. אין לקבל נימוק זה כהסבר מניח את הדעת לאיחור האמור וקל וחומר כ"טעם מיוחד" לאיחור. אף אם המסמכים הרפואיים מעידים כי אכן המערער או מי מבני משפחתו לא יכלו לטפל בעניין במשך כל תקופת האיחור – ואין בכך קביעה גם לנוכח החומר הרפואי המונח בפני לרבות תקופת האשפוז של המערער – הרי שעדיין ניתן היה להגיש בקשה לבית משפט זה במועד מוקדם לכן לצורך הארכת מועד עד להגשת העתירה עצמה. ויובהר, כי אף אם אכן היה בידי בא כוח המערער לעמוד על קיומו של "טעם מיוחד", הרי שעדיין היה עליו לעמוד במשוכה השנייה להצדקת הארכת המועד והיא – קיומם של סיכויי הליך טובים, כאמור. אף בדרישה זו המערער לא עמד. כפי שציין הרשם בהחלטתו, הכלל הוא כי אמת המידה להיעתרות לעתירות לקיומו של דיון נוסף הינה מצומצמת (ראו: סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). כך ככלל וכך בפרט עת עסקינן בבקשה לקיום דיון נוסף על פסק דין מנומק של בית המשפט זה שניתן פה אחד בהרכב של שלושה, כבמקרה דנא. נדמה כי פסק דינו של המערער אינו מגלה כל הלכה משפטית חדשה או בעלת חשיבות מיוחדת המצדיקה התערבות בפסק הדין כאמור אשר רובו ככולו נסב על טענת התיישנות שנידונה זה מכבר בפסיקה. מסקנת בית משפט זה בגדר פסק הדין, נובעת בעיקר מהכלל כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה המבררת. יובהר, כי בפסק הדין בעניינו של המערער ציין השופט א' רובינשטיין כי נסיבות העניין הינן מצערות, אך הוצע לצדדים להגיע להסדר – הצעה שלא נתקבלה. כך או כך, לא מצאתי כי אף סיכוייו של ההליך גבוהים במידה המצדיקה התערבות.
אשר על כן, לא נפלה טעות משפטית בהחלטת הרשם המצדיקה התערבות. הערעור נדחה.
ניתן היום, ח' באלול התש"ע
(18.8.10)
ש ו פ ט