בש"פ 623/14 עזאת אלזידאה נ. מדינת ישראל

המבקש הגיש בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף על פסק דינו של בית משפט זה בע"פ 8855/12 מיום 24.12.2013 בו נדחה ערעור שהגיש המבקש על חומרת העונש שנגזר עליו.

לאחר שעיינתי בבקשה ובבקשה המשלימה ובחומר שבתיק מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

הבקשה הוגשה ביום 23.1.2014 וצוין בה כי ההליך הוגש באיחור של שבעה ימים נוכח המועד בו פסק הדין הומצא לידי המבקש. ואולם, וכפי שציינתי בהחלטתי מיום 27.1.2014, בניגוד לסברת המבקש המועד להגשת עתירה לדיון נוסף אינו נמנה ממועד ההמצאה כי אם ממועד מתן פסק הדין. תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות דיון נוסף ) קובעת בהקשר זה:

"העתירה תוגש תוך חמישה עשר ימים מיום מתן פסק הדין , אולם רשאי הרשם להאריך את המועד אם הראה העותר טעם מיוחד לכך " [ההדגשה הוספה].

בית משפט זה עמד לא אחת על כך שבכל הנוגע למועד זה שנקבע בתקנה 4 לתקנות דיון נוסף מתחיל מניין הימים להגשת העתירה ביום מתן פסק הדין, וכי בהקשר זה לא חל הסייג שנקבע בהליכים אחרים ולפיו מקום בו ניתנה החלטה שלא בפני המערער או המבקש והוא לא הוזמן כדין לשמוע אותה - בהליך אזרחי; ומקום בו ניתן פסק דין, נימוקיו או רשות לערעור שלא בפני הנאשם - בהליך פלילי, יחל מניין הימים להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור מן היום בו הומצאו ההחלטה או פסק הדין, לפי העניין, לידיו (ראו והשוו: תקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984; סעיף 200 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982).

בבש"א 7155/06 בן-יונה נ' עו"ד יניב איסל (3.10.2006) (להלן: עניין בן-יונה )) עמדה השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש על כך ש:

"פרק הזמן הקצר, כמו גם מנייתו החל מיום מתן פסק הדין, ולא מיום המצאתו, נובעים מייחודו של הליך הדיון הנוסף, אשר סוטה מהרעיון של סופיות הדיון עם מתן פסק הדין בערעור, ויוצר נדבך שיפוטי נוסף".

כן ניכרת בפסיקה גישה קפדנית ומצמצמת לעניין קיומו של "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה להגשת עתירה לדיון נוסף, גישה הנובעת אף היא מאופיו המיוחד של ההליך (ראו למשל בשג"ץ 9099/01 אבו הרביד נ' בית הדין הארצי לעבודה (26.12.2001)).

אמנם הפסיקה הכירה בכך ש תיתכנה נסיבות בהן העובדה שפסק הדין נמסר לצדדים במועד מאוחר מיום הינתנו עשויה להצדיק מתן ארכ ה (ראו עניין בן יונה ), ומשכך אפשרתי למבקש, לפנים משורת הדין, בהחלטה מיום 27.1.2014 להודיע באיזה מועד נודע לו אודות פסק הדין. כן אפשרתי למבקש לפרט כדבעי את טענתו בדבר קשיי תקשורת בינו ובין בא-כוחו ולצרף תצהיר.

ואולם המבקש לא ניצל הזדמנות זו שניתנה לו אלא שב על טענתו כי יש למנות את הימים הנתונים להגשת ההליך למן מועד המצאת הפסק הדין. כן שב המבקש על הטענה בדבר קשיי תקשורת, אך לא צירף תצהיר.

משלא ציין המבקש באיזה מועד נודע לו על פסק הדין למרות ההזדמנות שניתנה לו לכך, וודאי שלא עלה בידו להוכיח כי יש ליתן ארכה להגשת ההליך בשים לב למועד בו ידע אודות פסק הדין. גם הטענה בדבר קשיי תקשורת נטענה בסתמיות ובכלליות ולא הובהר מדוע בשל פערי השפה לא ניתן היה להגיש את ההליך במועדו.

לבסוף, סיכויי ההליך אינם מצדיקים אף הם מתן ארכה, באשר על פני הדברים פסק הדין נשוא הבקשה - בו נדחה ערעור על חומרת העונש - אינו נמנה עם אותם מקרים נדירים וחריגים בהם ראוי לקיים דיון נוסף בפני הרכב מורחב של שופטים.

אשר על כן, הבקשה נדחית.