בש"פ 2493/13 אילן גדו נ. מדינת ישראל

צר לי, אך גם הודעת ההבהרה מיום 12.4.2013 אינה מספקת.

המבקש חפץ בהארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף בנוגע לפסק-דין מיום 10.3.2013. לפי תקנה 4 ל תקנות סדר הדין בדיון נוסף , התשמ"ד-1984, המועד להגשת בקשה לדיון נוסף על פסק-דין של בית המשפט העליון הוא תוך 15 ימים מיום מתן

פסק-הדין. "פרק הזמן הקצר" – כך נפסק – "כמו גם מנייתו החל מיום מתן פסק הדין, ולא מיום המצאתו, נובעים מייחודו של הליך הדיון הנוסף, אשר סוטה מהרעיון של סופיות הדיון עם מתן פסק הדין בערעור, ויוצר נדבך שיפוטי נוסף" (בש"א 7155/06 יונה נ' עו"ד אינסל (3.10.2006)).

בענייננו, הבקשה להארכת מועד נקלטה בבית המשפט ביום 8.4.2013, קרי פרק-זמן ניכר לאחר חלוף המועד הקצוב בדין. במסגרת הבקשה מבוקשת ארכה משמעותית (עד ליום 18.5.2013) להגשת הליך הבקשה לדיון נוסף. מן הראוי, אפוא, שיונח לפני בית המשפט פירוט מלא לעניין התאריכים הרלוונטיים, ופירוט מלא של הנימוקים למתן הארכה. גם המשיבה – שתידרש למסור תגובה – נזקקת מן הסתם לכל הנתונים כדי לגבש עמדה.

בהודעת ההבהרה (כמו בבקשה המקורית) לא נמסר באיזה תאריך שוגרה לראשונה לבית המשפט, בפקסימיליה, הבקשה להארכת מועד. אציין כי כתב טענות ראשון הפותח הליך אין להגיש בפקסימיליה, ובענייננו – כך מסתבר – גם לא צורף לבקשה פסק-הדין של בית המשפט העליון. אין תֵמה, לפיכך, שהבקשה לא נתקבלה לרישום (ראו הנחיות הנשיאה מיום 1.11.2010). המבקש גם אינו מצרף לבקשתו אישור בדבר משלוח הפקסימיליה (לא כל שכן אישור כי ווידא טלפונית שהמסמך הגיע ליעדו), וגם אינו מציין מתי שיגר בדואר רשום את הבקשה להארכת מועד בצירוף פסק-הדין. אציין כי גם הנימוקים לצורך בארכה כה ממושכת – לאקוניים.

בטרם תועבר הבקשה לתגובת המדינה, ניתנת למבקש אפשרות נוספת להגשת טיעון משלים – תוך 3 ימים, בצירוף תצהיר או כל אסמכתא רלוונטית.