בש"א 5818/09 רפאל לביא נ. צנעני בן ציון

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף.

1.

הבקשה נסבה על פסק הדין של בית משפט זה (ע"א 11610/05 מיום 29.6.2009) בו נדחה ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי ליתן פסק דין המצהיר על בעלותו של המבקש בחלקת פרדס ברחובות. ביום 15.7.2009 הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף. נטען בה כי פסק הדין טרם הומצא לידי באי כוח של העותר בהליך בערעורו והם למדו על תוכנו מעיון במאגרים המשפטיים רק בימים האחרונים. המבקש הוסיף וטען כי לצורך הגשת הבקשה לדיון נוסף הוא החליף את ייצוגו בפני בית המשפט, והוא שכר אמש את שירותיו של בא-כוח הנוכחי. על רקע נסיבות אלה התבקשה ארכה להגשת ההליך עד ליום 1.8.2009. המשיב מתנגד לבקשה. לדבריו, מזכירות בית המשפט הודיעה לצדדים חמישה ימים לפני מועד פסק הדין כי פסק הדין עומד להינתן ביום 29.6.2009. המשיב אף צרף תיעוד ממנו עולה, לכאורה, כי

בא-כוחו הקודם של המבקש ידע על פסק הדין מיד עם הינתנו ביום 29.6.2009.

2.

תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984, קובעת כי "העתירה תוגש תוך חמישה עשר ימים מיום מתן פסק הדין, אולם רשאי הרשם להאריך את המועד אם הראה העותר טעם מיוחד לכך". לפי לשונה הברורה של תקנה 4, מניין הימים מתחיל עם מתן פסק הדין ולא ביום המצאתו לבעלי הדין. גם ההלכה הפסוקה דבקה בכך שמניין הימים להגשת עתירה לדיון נוסף מתחיל ביום מתן פסק הדין, בין אם נכחו בעלי הדין כאשר ניתן פסק הדין ובין אם לאו (ראו, בש"א 7155/06 בן יונה נ' אינסל (לא פורסם, 3.10.2006)). זאת גם כאשר מדובר בשימוע ללא אולם מלווה במתן הודעה מראש לצדדים אודות המועד בו יינתן פסק הדין ויעמוד לרשותם באינטרנט ובמזכירות (ראו, בש"א 8160/07 חממי נ' אוחיון (לא פורסם, 1.11.2007)). הדבר נעוץ בטיבו המיוחד של הליך הבקשה לדיון נוסף, שהינו הליך ייחודי הסוטה מהרעיון של סופיות הדיון ויוצר נדבך שיפוטי נוסף.

3.

מאחר שפסק הדין ניתן ביום 29.6.2009 (לאחר שהצדדים קיבלו הודעה מבעוד מועד על מתן פסק הדין בתאריך הנזכר) המועד להגשת הליך הסתיים ביום 14.7.2009. הבקשה להארכת מועד הוגשה איפוא לאחר תום המועד להגשת בקשה לדיון נוסף. כאמור,

על פי תקנה 4 הנזכרת, רשם בית המשפט רשאי להאריך את המועד אם הראה המבקש טעם מיוחד לכך. דרישה זו דומה לדרישה הקיימת ברגיל לביסוסו של טעם מיוחד להארכת מועד הקבוע בחיקוק (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). אך בכל הנוגע למתן ארכה לצורך הגשתה של עתירה לדיון נוסף, נפסק כי יש לנקוט "גישה קפדנית ומצמצמת בבקשות להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף" (המ' 589/68 האניה אנטוריה נ' פיירמנס פנד חברה לביטוח בע"מ , פ"ד כב (3) 699), וכי יישומה של הדרישה לטעמים מיוחדים "נעשה באורח נוקשה יותר" מאשר במסגרת בקשה למתן ארכה לפי תקנה 528 (בשג"ץ 4623/00 חדד נ' היועצת המשפטית הראשית במשרד הבריאות (לא פורסם, 3.10.2000); בשג"ץ 9099/01 אבו הרביד נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, 26.12.2001)).

4.

על רקע אמות מידה אלה, ובשים לב לגישה הקפדנית והמצמצמת הנהוגה בבקשות מסוג זה, איני סבורה כי יש מקום להיעתר לבקשה. בבקשה, שכלל אינה נתמכת בתצהיר, נטען כי פסק הדין טרם הומצא לידי באי-כוחו של המבקש בערעור וכן נטען לחילופי ייצוג. בנסיבות העניין, אין בטענות אלה כדי להעמיד "טעם מיוחד" כנדרש. כאמור, פסק הדין אמנם לא ניתן במעמד הצדדים, אך הדבר לווה במתן הודעה מראש לצדדים אודות המועד בו יינתן פסק הדין ויעמוד לרשותם באינטרנט ובמזכירות. נמצא, כי לא הייתה כל מניעה להשיג את פסק הדין כבר ביום 29.6.2009, גם אם הוא לא נשלח לבא-כוח המבקש בסמוך למועד זה. מכל מקום, לאור הודעת המזכירות ונוכח העובדה שפסק הדין ניתן במועד שצוין, אין לראות את המבקש כמי שנבצר ממנו להגיש את ההליך במועד בשל אי ידיעתו על פסק הדין או בשל אי קבלתו לידיו (השוו, בשג"ץ 5100/07 כפאיה נ' שר הפנים (לא פורסם, 5.11.2007)).

5.

גם הטענה בדבר חילופי ייצוג אינה מגיעה כדי "טעם מיוחד", שיצדיק מתן ארכה. ככלל, החלפת בא-כוח אינה מהווה "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת ערעור, לא כל שכן "טעם מיוחד" לדיון נוסף. טעמים מיוחדים הם טעמים יוצאי דופן, הנוגעים למצב דברים שאינו בשליטתו של בעל הדין או בא כוחו, ואשר בגינם נבצר מבעל הדין לנקוט בהליך במועד. החלפת הייצוג היא עניין המצוי בשליטתו המלאה של בעל הדין, ובעשותו כן עליו לקחת בחשבון את לחץ הזמנים היכול להיווצר כתוצאה מכך בהגשת הליכים לבית המשפט. יש לזכור כי המבקש השתהה עד ליום 15.7.2009 בטרם פנה לבית המשפט. ככל שהדבר נעוץ בסברה מוטעית לגבי מירוץ המועדים להגשת בקשה לדיון נוסף, טעות זו אינה יכולה להקים "טעם מיוחד" כנדרש. זאת משום שמדובר בעניין מושרש וידוע, אשר נקבע בתקנות ובהלכה הפסוקה לפני זמן רב. לכן גם בהנחה שחילופי הייצוג הצריכו ארכה בהגשת ההליך, היה על המבקש לפנות ולבקש ארכה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת בקשה לדיון נוסף ולא להמתין עד ליום 15.7.2009.

6.

אוסיף כי לא מצאתי כי סיכויי ההליך גבוהים באופן המטה את הכף לטובת היעתרות לבקשה. על פני הדברים לא נראה כי ניתנה במסגרת פסק הדין הלכה שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה מצדיקה קיומו של דיון נוסף, על פי אמות המידה הקפדניות של סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. ספק אם המקרה דנן בא בגדר המקרים החריגים ויוצאי הדופן שבהם יש מקום לקיים דיון נוסף לאחר שהעניין הוכרע בידי הרכב שלושה של בית המשפט העליון. נוכח סיכוייו הנמוכים של ההליך ובהעדר הסבר מספק לאיחור, אין בידי לקבל את הבקשה.

הבקשה נדחית.

המבקש ישא בהוצאות המשיב בסך של 2,500 ₪.