בשג"ץ 610/16 אבו קמל צדקי מוחמד נ. ממונה על הרכוש הממשלתי הנטוש באזור יהו

1.בפניי בקשה למתן ארכה להגשת עתירה לדיון נוסף בהחלטה מיום 7.9.2014 ובפסק-דין מיום 6.1.2016 בבג"ץ 2676/09.

בבג"ץ 2676/09 עתרו המבקשים כי הממונה על הרכוש הממשלתי הנטוש באזור יהודה ושומרון יבטל הכרזתו על מקרקעין באזור שבין הכפר אורטאס לבין הישוב אפרת כרכוש ממשלתי, ולביטול החלטת ועדת העררים אשר דחתה את עיקר טענות העותרים נגד ההכרזה. בהחלטה מיום 7.9.14 נדחתה עיקר העתירה תוך הותרת שאלה אחת קונקרטית להתדיינות נוספת, ולבסוף נדחתה העתירה בפסק דין מיום 6.1.2016.

המבקשים פנו למזכירות בית המשפט להגשת עתירה לדיון נוסף בהחלטה ובפסק הדין ביום 24.1.2016, שלושה ימים לאחר חלוף המועד להגשת העתירה ביחס לפסק הדין, ומשמזכירות בית המשפט סירבה לקבל את ההליך לרישום הוגשה בקשת הארכה שבפניי.

2.בבקשה (אשר הוגשה "מטעמי זהירות") ובהבהרה שהגישו המבקשים בהתאם להחלטה מיום 25.1.2016 נטען כי אין זה סביר למנות את המועד להגשת ההליך למן מועד מתן פסק הדין עת פסק הדין ניתן שלא בנוכחות בעלי הדין. עוד נטען כי פסק הדין "בלע" את ההחלטה מיום 7.9.2014, שהיא החלטת ביניים, ולכן ניתן לכלול בעתירה בקשה לקיים דיון נוסף גם בה.

המשיבים מתנגדים לבקשה, ולאחר שעיינתי בכל החומר שבפניי ושקלתי בדבר החלטתי לדחותה.

הוראת תקנה 4 לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, תשמ"ד-1984 קובעת כי "העתירה תוגש תוך חמישה עשר ימים מיום מתן פסק הדין". בפסיקה הובהר לא אחת כי בהתאם להוראת תקנה זו את הימים להגשת העתירה יש למנות ממועד מתן פסק הדין, ולא ממועד המצאתו (ראו: בש"א 7155/06 בן-יונה נ' עו"ד יניב איסל (3.10.2006); בש"א 8160/07 חממי נ' אוחיון , פסקה 5 (1.11.2007) (להלן:

עניין חממי ) והאסמכתאות המובאות שם). אכן, כפי שציינו המבקשים, העדר המצאה ואי ידיעה על פסק דין עשוי להקים בנסיבות מסוימות "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה להגשת עתירה לדיון נוסף. ואולם אין מדובר בארכה הניתנת באופן אוטומטי (ראו למשל בשג"ץ 1337/13 תורג'מן נ' משרד הבטחון - רפא"ל

(11.4.2013)), ומכל מקום במקרה דנן אין בפי המבקשים טענה כי לא ידעו על פסק הדין עד למועד הגשת הבקשה, אלא שלטענתם פסק הדין הומצא לידיהם ביום 11.1.2016, דהיינו עשרה ימים טרם חלוף המועד להגשת העתירה לדיון נוסף בפסק הדין. כלומר המבקשים לא פנו לבית המשפט בתוך פרק הזמן הקבוע בדין (לשם הגשת עתירה ולמצער הגשת בקשה למתן ארכה) לא כיוון שלא ידעו על פסק הדין טרם חלוף המועד להגשת העתירה, אלא מחמת טעות ביחס להוראות הדין החלות בעניין. יוזכר בהקשר זה כי המבקשים מיוצגים וכי המדובר בדין ובהלכה ברורים ומבוססים, ואילו המבקשים לא הוכיחו כי עשו נסיון ממשי לבדוק את פרק הזמן הנתון להם להגשת ההליך.

לצד האמור יש ליתן משקל לכך שסיכויי ההליך שהגשתו מתבקשת אינם תומכים, על פניהם, בהיעתרות לבקשה, וזאת בהתחשב בטיבו של הליך הדיון הנוסף השמור למקרים חריגים ונדירים בהם נפסקה הלכה חשובה, קשה או כזו העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון. על פני הדברים פסק הדין דנן אינו בא בגדר המקרים החריגים כאמור, ונראה כי הוא נטוע בעניינם הפרטני של המבקשים (וראו פסקה ז' לפסק הדין).

נוכח האמור ובהתחשב בגישה הקפדנית והמצמצמת הנוהגת ביחס למתן ארכה להגשת עתירה לדיון נוסף - שהינה פועל יוצא של אופיו המיוחד של ההליך (ראו בשג"ץ 9099/01 אבו הרביד נ' בית הדין הארצי לעבודה , פסקה 2 (26.12.2001)) - סבורני כי המבקשים לא הרימו את הנטל להוכיח קיומו של "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה להגשת עתירה לדיון נוסף בפסק הדין.

3.די באמור כדי לדחות את הבקשה אך בבחינת למעלה מהנדרש אוסיף כי טענת המבקשים לפיה בד בבד עם הגשת עתירה לדיון נוסף בפסק הדין היו רשאים לעתור לדיון נוסף גם בהחלטה מיום 7.9.2014 מעוררות קושי אף היא, שכן לא מצאתי עוגן בדין למבוקשם לעתור לדיון נוסף בה למעלה משנה ממועד הינתנה. אציין כי המבקשים טוענים כי יש להחיל בהקשר זה את הוראת תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 בדרך של היקש, אך כבר נפסק כי "תקנות סדר הדין בדיון נוסף, תשמ"ד-1984 הן מעשה חקיקתי נפרד העומד בפני עצמו" (עניין חממי , פסקה 6), ומאפייניו היחודיים של הליך הדיון הנוסף אכן הובילו להחלת סדרי דין השונים מאלו החלים בהליכים "רגילים" (ראו והשוו, בהקשרים שונים, למשל: בש"א 6927/11 רוכמן נ' קיבוץ מענית

(24.1.2012); בש"א 7622/12 לוי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (11.11.2012)). מכל מקום הצורך להכריע במלוא השאלות המתעוררות בעניין זה (ובכלל זאת בסיווגה של ההחלטה מיום 7.9.2014 (וראו גם סעיף 2 להחלטה מיום 16.12.2014)) התייתר שכן כאמור לעיל בכל מקרה הוגשה הבקשה לאחר שחלף המועד להגשת העתירה גם אם נמנה את הימים להגשתה ממועד מתן פסק הדין מיום 6.1.2016.

מכל הטעמים המפורטים לעיל הבקשה נדחית. לפנים משורת הדין לא ייעשה צו להוצאות.

בשולי הדברים אוסיף כי לאחר כתיבת החלטתי זו (אך טרם חתימתה) הובאה בפניי בקשה מטעם המבקשים להוספת נימוקים וראיות לבקשה לדיון נוסף, אך משנדחתה בקשת הארכה, בקשה זו התייתרה.