בש"א 3350/13 מרדכייב עזריה נ. סולל בונה בנין ותשתית בע"מ

1.

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף על פסק דינו של בית משפט זה בע"א 7419/12 (כבוד השופטים י' דנציגר, י' עמית וצ' זילברטל) מיום 28.2.2013 בו נדחה ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בתביעה שהגיש לפיצויים בגין פגיעתו בתאונת עבודה.

על פי תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות דיון נוסף ) המועד להגשת עתירה לדיון נוסף על פסק דין של בית המשפט העליון הוא בתוך 15 ימים מיום מתן פסק הדין, ומכאן כי המועד האחרון להגשת ההליך חלף ביום 17.3.2013. הבקשה להארכת מועד שבפניי הוגשה ביום 9.5.2013, דהיינו באיחור של למעלה משבעה שבועות, ובגדרה מתבקשת ארכה להגשת ההליך עד ליום 9.7.2013.

בבקשה נטען כי בתקופה אשר חלפה למן מועד מתן פסק הדין ניסו באי כוחו של המבקש ליצור עימו קשר טלפוני על מנת לקבל את הרשאתו להגשת ההליך אך לא הצליחו בכך כיוון שבשל פגיעותיו בתאונת העבודה נאלץ ליטול משככי כאבים "ורבץ במיטתו מטושטש ומדוכא ברוב שעות היממה". עוד נטען כי סיכויי ההליך טובים.

2.

דין הבקשה להידחות.

תקנה 4 לתקנות דיון נוסף קובעת פרק זמן קצר לשם הגשת עתירה לדיון נוסף - חמישה עשר ימים מיום מתן פסק הדין, וכבר נקבע כי "פרק הזמן הקצר, כמו גם מנייתו החל מיום מתן פסק הדין, ולא מיום המצאתו, נובעים מייחודו של הליך הדיון הנוסף, אשר סוטה מהרעיון של סופיות הדיון עם מתן פסק הדין בערעור, ויוצר נדבך שיפוטי נוסף" (בש"א 7155/06 בן-יונה נ' עו"ד יניב איסל (3.10.2006)). אמנם על פי תקנה 4 הנ"ל ניתן להאריך את המועד להגשתו של ההליך "אם הראה העותר טעם מיוחד לכך ", אך בפסיקה ניכרת גישה קפדנית ומצמצמת לעניין קיומו של "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה להגשת עתירה לדיון נוסף, הנובעת אף היא מאופיו המיוחד של ההליך, השמור למקרים נדירים וחריגים (ראו: בשג"ץ 9099/01 אבו הרביד נ' בית הדין הארצי לעבודה , פסקה 2 (26.12.2001); בש"א 6180/09 פלונית נ' פלוני , פסקה 7 (13.9.2009)).

במקרה דנן איני סבורה כי המבקש הוכיח קיומו של "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשתו של הליך דיון נוסף. ראשית, משך האיחור, בפרט ביחס לסד חמישה-עשר הימים הנתונים להגשת עתירה לדיון נוסף, הינו ניכר, וכאמור המבקש אף טרם השלים את הכנת העתירה וביקש כי יתאפשר לו להגישה 60 ימים לאחר המועד בו הוגשה בקשתו. שנית, עם כל ההבנה למצבו של המבקש וגם אם כטענתו בשל מצבו לא היתה כל אפשרות לבאי כוחו ליצור עימו כל קשר למן מועד מתן פסק הדין, הרי שלא הובהר מדוע לא נעשה ניסיון ליצור קשר עם גורם אחר מבני משפחתו אשר יכול היה להביא את הדברים לידיעתו, ובעיקר לא ניתן כל הסבר לכך שבא-כוחו לא הגיש את הבקשה להארכת מועד בתוך המועד הנתון להגשת ההליך, עד אשר יתאפשר לו ליצור קשר עם המבקש עצמו, על מנת להעמיד את המשיבים להליך על כך שהמבקש אינו משלים, או שמא קיימת אפשרות שאינו משלים, עם סופיותו של פסק הדין.

לכך יש להוסיף כי עיון בפסק הדין עליו מעוניין המבקש להשיג מעלה כי גם סיכויי ההליך שהגשתו מתבקשת אינם מצדיקים, כשלעצמם, להיעתר לבקשה, שכן על פני הדברים המקרה דנן - בו ניתן פסק דין חד משמעי בהסכמת מותב תלתא - אינו בא בגדר המקרים בהם יורה בית המשפט על קיום דיון נוסף, הליך השמור למקרים נדירים ויוצאי-דופן בהם נקבעה בפסק-הדין הלכה שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה, או בשל היותה סותרת הלכה קודמת, מצדיקה ליבון נוסף בפני הרכב מורחב של שופטים.

מן הטעמים האמורים לעיל הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה - אין צו להוצאות.