פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
בש"א
6868/09 - א'
בפני:
כבוד הרשמת גאולה לוין
המבקש:
סלים חסון
נ ג ד
המשיבים:
1. חסון כאמל
2. אדם אופנהיים
3. אביבה וינר
בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף
החלטה
לפניי בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף.
1.פסק הדין נשוא בקשה זו ניתן בתום דיון שהתקיים ביום 20.7.2009. בפסק הדין נדחה ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה, בנימוק כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי, כנגדן מופנה הערעור, מעוגנות היטב בחומר הראיות והמסקנות מתחייבות מן התשתית הראייתית.
2.
הבקשה שלפניי הוגשה ביום 30.8.2009. נטען בה כי פסק הדין הומצא למשרד בא-כוח המבקש רק ביום 13.8.2009 וכי ניסיונות בא-כוח המבקש לברר אודות פסק הדין באתר האינטרנט של בית המשפט כשלו. המערער מוסיף וטוען כי לגבי מניין הימים המועד הקובע הוא מועד המסירה, כך שיש למנות את הימים להגשת עתירה לדיון נוסף מיום 13.8.2009.
3.
תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984, קובעת כי עתירה לדיון נוסף תוגש תוך 15 ימים מיום מתן פסק הדין. בשונה מן הכלל הרגיל, מירוץ המועדים להגשת עתירה לדיון נוסף מתחיל ביום מתן פסק הדין, ולא ביום המצאתו לבעלי הדין (ראו, בש"א 8160/07 חממי נ' אוחיון (לא פורסם, 1.11.2007); בש"א 7155/06 בן יונה נ' אינסל (לא פורסם, 3.10.2006)). מתן ארכה להגשת הליך זה טעון ביסוסו של טעם מיוחד (תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984). ביישומה של הוראה זו ננקטת גישה קפדנית ומצמצמת, אשר יסודה בצורך "למנוע את השהיית תוקפו של פסק דין סופי" (המ' 589/68 האניה אנטוריה נ' פיירמנס פנד חברה לביטוח בע"מ , פ"ד כב(2)569; בש"א 553/99 בר נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ , דינים עליון נז 5). רק מקום בו נבצר מבעל דין להגיש עתירה לדיון נוסף במועד בשל אי ידיעתו על פסק הדין ואי קבלתו לידיו זמן סביר לפני תום המועד, עשוי לקום "טעם מיוחד" לצורך הארכת המועד להגשת עתירה לדיון נוסף (ראו, בשג"ץ 7596/02 מריו נ' משרד הפנים (לא פורסם, 10.10.2002)). אכן, יישומה של הדרישה לטעמים מיוחדים "נעשה באורח נוקשה יותר" מאשר במסגרת בקשה למתן ארכה לפי תקנה 528 לתקנות (בשג"צ 4623/00 חדד נ' היועצת המשפטית הראשית במשרד הבריאות (לא פורסם, 3.10.2000); בשג"ץ 9099/01 אבו הרביד נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, 26.12.2001); בש"א 8810/05 פרפרה נ' גולדו (לא פורסם, 25.12.2005)). גישה זו נובעת מייחודו של הליך הדיון הנוסף, אשר סוטה מהרעיון של סופיות הדיון עם מתן פסק הדין בערעור, ויוצר נדבך שיפוטי נוסף, חריג במסכת ההתדיינות הרגילה. ייחודו של ההליך מקים צורך מוגבר להגן על ציפיות בעל הדין שכנגד ועל האינטרס הציבורי בדבר סופיות ההליכים.
4.
על רקע אמות מידה אלה, ובשים לב לגישה הקפדנית והמצמצמת הנהוגה בבקשות מסוג זה, איני סבורה כי ניתן להיעתר לבקשה. המבקש ידע אודות פסק הדין כבר ביום 20.7.2009. הבקשה להארכת מועד הוגשה למעלה מחודש וחצי לאחר מתן פסק הדין. הבקשה אינה מבהירה מדוע המתין המבקש 16 ימים נוספים מקבלת פסק הדין ועד לפנייה לבית המשפט. לא הועלה בה טעם כלשהו לשיהוי הנזכר, לא כל שכן "טעם מיוחד" מוגבר, כנדרש לעניין דיון נוסף. יתרה מכך, וזה העיקר בעיניי, לא מצאתי כי סיכויי ההליך מצדיקים היעתרות לבקשה. עיון בפסק הדין - המחזיק ארבע שורות - מעלה כי לא נפסקה בו כל הלכה שעומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה יש מקום להורות על קיומו של דיון נוסף. על כן, בהתאם לאמות המידה של סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, סיכוייו של ההליך קלושים, וזאת בלשון המעטה.
הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה איני עושה צו להוצאות.
ניתנה היום, כ' באלול תשס"ט
(9.9.2009).
גאולה לוין
ר ש מ ת