בשג"ץ 7596/02 דימיטרוב מריו נ. משרד הפנים

בפניי בקשה להארכת מועד לצורך הגשת עתירה לדיון נוסף.

הנימוקים לפסק הדין נשוא הבקשה ניתנו ביום 13.8.02, והומצאו לידי המבקש ביום 22.8.02. הבקשה שבפניי הוגשה ביום 3.9.02, 12 ימים לאחר קבלת הנימוקים בידי המבקש. לטענת המבקש, סיכויי עתירתו לדיון נוסף, אם תוגש, טובים, וכי על רקע מורכבות הסוגייה, לא עלה בידו לגבש את העתירה לדיון נוסף עד ליום 28.8.02, הוא המועד האחרון להגשת עתירה על פי הדין, ובשל כך מתבקשת הארכה בחלוף 6 ימים לאחר המועד האחרון להגשת העתירה לדיון נוסף.

תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984 קובעת, כי עתירה לדיון נוסף תוגש תוך חמישה עשר ימים מיום מתן פסק הדין. עוד נקבע בתקנה זו, כי רשם רשאי להאריך את המועד, אם העותר הראה טעם מיוחד לכך.

משטר המועדים שנקבע להגשת עתירה לדיון נוסף הוא נוקשה. בשונה מן הכלל הרגיל, מירוץ המועדים להגשת עתירה כזו מתחיל עם יום מתן פסק הדין, ולא עם יום המצאתו לצדדים (ראו בש"א 205/88

בלו סקיי קראוון בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל , פ"ד מב(2) 841, בעמוד 842). פרק הזמן הקצר, והמועד שנקבע לתחילת מרוץ המועדים לנקיטת הליך, הוסברו "בטיבו המיוחד של ההליך של דיון נוסף, שהוא הליך חריג במסכת ההתדיינות הרגילה" (ראו בשג"צ 8611/99

אחינועם נ' מח' הרווחה עיריית הרצלייה, דינים עליון נז 690).

בפרשת בלו סקיי

האריך בית המשפט את המועד להגשת עתירה לדיון נוסף, נוכח העובדה שפסק הדין המודפס הגיע לידי המבקשת יומיים בלבד לפני חלוף המועד להגשת העתירה. ולאחר שבמעמד הצדדים הוקרא רק החלק האופרטיבי של פסק הדין. לפיכך, נתקבלה בקשת הארכה שהוגשה שם, אף שהבקשה הוגשה באיחור של חמישה ימים ביחס למועד האחרון להגשת העתירה. מתן הארכה נומק בכך שבנסיבות העניין נמנע מן המבקשת שם להגיש את העתירה לדיון נוסף במועד, ולא נפלה רשלנות או השתהות בפעולתה.

מפסק הדין בעניין

בלו סקיי

לא עולה מסקנה גורפת, לפיה בכל מקרה בו לא ניתנו נימוקיו המפורטים של פסק הדין בידו של בעל הדין עם מתן פסק הדין, יש מקום לארכה. ההלכה העולה מאותה פרשה היא, כי מקום בו נבצר מבעל דין להגיש עתירה לדיון נוסף במועד בשל אי קבלת פסק הדין עם נתינתו, יקום טעם מיוחד לצורך הארכת המועד להגשת עתירה לדיון נוסף.

אני סבור, כי המקרה שבפניי דומה בעובדותיו היסודיות למקרה שנדון בפרשת

בלו סקיי . גם במקרה שבפניי, הוקראה במעמד הדיון רק התוצאה האופרטיבית, והנימוקים ניתנו במועד מאוחר יותר. בעת קבלת הנימוקים בידי המבקש, עמדו לרשותו 6 ימים לצורך הכנת עתירה לדיון נוסף, מהם 4 ימי עבודה. אף כי מדובר בפרק זמן העולה במידת מה על זה שהיה בפרשת בלו סקיי, הרי שמעיון בטיוטת בקשה לדיון נוסף שבכוונת המבקש להגיש, ופסק הדין נשוא הבקשה, נראה כי בנסיבות העניין, ובכלל זה מהותו של העניין שבדיון, פרק הזמן שחלף בפועל עד להגשת הבקשה (12 ימים) אינו בלתי סביר. נראה לי, כי בנסיבות העניין אמנם נבצר מן המבקש להגיש את עתירתו לדיון נוסף במועד. מבחינה זו, שונה המקרה תכלית שינוי מזה שנדון בבש"א 652/00 שפיגל נ' בנק לאומי לישראל, תקדין עליון 2000(1) 1029, ואליו מפנה המשיב. מנגד, ניתן לומר כי היה ביד המבקש לפנות בבקשת ארכה עוד בטרם תהיה העתירה לדיון נוסף מוכנה, ועוד בטרם חלוף המועד להגשת עתירה לדיון נוסף. הימנעותו מעשות כן פועלת כנגד היעתרות לבקשתו. יש להוסיף, כי אין במקרה זה טענה כלשהי לשינוי מצב לרעה מצד המשיב.

אני סבור, כי מכלול שיקולים אלה מוליך למסקנה, כי המדובר במקרה גבולי. במקרה מסוג זה, הנטייה היא לאפשר את מיצוי ההליכים בבית משפט זה, ולהעדיף אפשרות זו על פני מניעת האפשרות לנקוט הליך מעיקרו של דבר. בשל כך, אני נעתר לבקשה. המזכירות תקבל את העתירה לדיון נוסף לרישום. איני עושה צו להוצאות בבקשה זו.