בש"א 6555/19 חנה מרגרט פנטופט ג'אנח נ. אור לילך ארביב

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף על פסק דינו של בית משפט זה בע"א 8023/16 מיום 20.8.2019 (כבוד השופטים נ' סולברג , ע' ברון ו- ד' מינץ ) (להלן: פסק הדין ). המבקשים עתרו להארכת מועד להגשת הבקשה לדיון נוסף עד ליום 23.10.2019.

דין הבקשה להידחות. כלל ידוע ומושרש הוא כי המועד להגשת בקשה לדיון נוסף על פסק דין של בית המשפט העליון הוא "תוך חמישה עשר י מים מיום מתן פסק הדין" ( תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף , התשמ"ד-1984 ). פר ק הזמן הקצר הנמנה מיום מתן פסק הדין ולא מיום המצאתו נובע מכך שהליך הדיון הנוסף סוטה מרעיון סופיות הדיון. בענייננו, פסק הדין ניתן כאמור עוד ביום 20.8.2019, והבקשה שבכותרת הוגשה רק ביום 6.10.2019, היינו באיחור ניכר לאחר חלוף המועד האחרון הקבוע בדין להגשת הבקשה לדיון נוסף.

לא מצאתי כי התקיים "טעם מיוחד" המצדיק היעתרות לבקשה וזאת גם בשים לב ל גישה הקפדנית והמצמצמת להארכות מועד להגשת בקשות לקיום דיון נוסף (ראו, למשל: בש"פ 4620/07

שובר נ' מדינת ישראל , פיסקה 2 (11.6.2007); בש"א 6180/09

פלונית נ' פלוני , פיסקה 7 (13.9.2009)) . המבקשת הייתה מיוצגת בהליך הערעור בבית משפט זה, ואין כל טענה כי פסק הדין לא הומצא לבאי-כוחה בסמוך לאחר נתינתו. טענותיה של המבקשת בנוגע להסדרת ייצוגה אינן מהוות בנסיבות העניין "טעם מיוחד" למתן הארכת המועד, ואין בהן כדי להבהיר מדוע לא הוגשה הבקשה מיד בסמוך לאחר מתן פסק הדין ולמצער מיד עם היוודע למבקשת אודות נתינתו. לא למותר לציין כי בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי ככלל עניינים שנעוצים במערכת היחסים בין עורך דין ללקוחו אינם מהווים "טעם מיוחד" להארכת מועד ( ראו, למשל: בש"א 4980/90 שטיין נ' אבולעפיה (18.10.1990); בש"א 8564/11 ללום נ' מקלדי (4.12.2011)).

עוד אוסיף ואציין כי לאחר שעיינתי בפסק הדין הגעתי לכלל מסקנה כי על פני הדברים הוא אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים ונדירים בהם קמה הצדקה לערוך בירור נוסף בפני הרכב מורחב של שופטים.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, לא ייעשה צו להוצאות.