בש"מ 540/18 שושנה זיסמן נ. עיריית אילת

ביום 1.1.2018 ניתן פסק דין של בית משפט זה בעע"מ 7432/16, בגדרו נדחה ערעור מטעם המבקשת תוך שימוש בהוראת תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ). ביום 7.1.2018 הגישה המבקשת בקשה שהוכתרה כ"בקשה לעיון חוזר ו/או להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף". הבקשה לעיון חוזר נדחתה על ידי המותב אשר נתן את פסק הדין ביום 15.1.2018, ולעניין הבקשה להארכת מועד נקבע בהחלטה כי "[...] האכסניה לדיון בבקשה מעין זו אינה במסגרת זו". משכך, ביום 17.1.2018 הגישה המבקשת את ההליך שלפניי, בגדרה עותרת היא להארכת מועד להגשת הבקשה לדיון נוסף עד ליום 1.2.2018. המשיבה מתנגדת לבקשת הארכה.

אמנם, בקשת הארכה הוגשה למעשה עוד ביום 7.1.2018, טרם חלוף המועד להגשת הבקשה לדיון נוסף (הגם שלא במסגרת הדיונית המתאימה). ואולם חרף האמור, דומני כי בנסיבות העניין הכף נוטה לעבר דחייתה. זאת, מן הטעמים המצטברים הבאים:

ראשית , הגישה הקפדנית והמצמצמת הנוהגת ביחס לבקשות להארכת מועד להגשת בקשות לדיון נוסף (למשל, בש"א 6180/09 פלונית נ' פלוני (13.9.2009));

שנית , העובדה שהגשת בקשה לעיון חוזר בפסק דין סופי אינה מקימה, כשלעצמה, טעם מבורר למתן ארכה להגשת הליך ערעורי על פסק הדין. אלמלא כן, יכולים היו בעלי דין להאריך לעצמם את המועד להגשת הליכים ערעוריים בקלות, באמצעות הגשת בקשה לעיון חוזר בפסק הדין שניתן בעניינם;

שלישית , מאחר שעל פני הדברים ובשים לב למבחנים הנוקשים החלים ביחס לבקשות לדיון נוסף, דומני כי סיכוייה הלכאוריים של הבקשה אותה מעוניינת המבקשת להגיש אינם גבוהים כלל ועיקר (וזאת בלשון המעטה). כך, בין היתר, בשים לב לגישה המקובלת שלפיה פסק דין הדוחה ערעור לפי תקנה 460(ב) לתקנות אינו קובע הלכה אשר יש בה כדי להקים עילה לקיומו של דיון נוסף (דנ"א 1752/15 מולדר בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה - פרדס חנה כרכור (29.6.2015) והאסמכתאות הנזכרות שם. ערעור על החלטה זו נדחה על ידי כב' השופט נ' הנדל ביום 16.9.2015 בגדר בש"א 4841/15). המבקשת מנסה אמנם להיתלות באמירה מסוימת אשר נכללה בפסק הדין, ואולם כפי שצוין בפסק הדין עצמו ובהחלטה מיום 15.1.2018, הדברים נאמרו למעלה מן הצורך.

נוכח האמור לעיל, בקשת הארכה נדחית. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.