ע"א 2683/14 מולדר בע"מ נ. הוועדה המקומית לתכנון ובניה השומרון

השופט ע' פוגלמן :

המערערת (להלן: החברה ), עתרה לבית המשפט המחוזי בחיפה ליתן פסק דין הצהרתי שלפיו מעולם לא היו לה זכויות בעלות במגרש 3 בחלקות 15 ו-16 בגוש 10123 שבפרדס חנה, וכפועל יוצא מכך נפלה טעות מלפני הוועדה המקומית לתכנון ובניה – השומרון (להלן: המשיבה ), שנתנה היתר בניה להקמתו של בית מגורים על מגרש 3 בחלקות 15 ו-16.

1.

חלקת קרקע בשטח של 9,928 מ"ר בפרדס חנה, הידועה כחלקה 17 בגוש 10123 (להלן: חלקה 17 ) הייתה בבעלותם המשותפת של מר דליות ומר שנקר. החלקה נכללה בתכנית מפורטת מס' ש/414 (במ) "שכונת יפה נוף פרדס חנה" (להלן: התכנית ), שהסדירה – בין היתר – איחוד וחלוקה ללא הסכמת הבעלים לחלקו ת 14-17

בגוש 10123. עוד לפני אישור התכנית, ביום 4.9.1989, הגיש שמאי המקרקעין מר גלעד יצחקי למשיבה טבלאות שומה ואיזון לתכנית כאשר על פי טבלאות אלו חולקה חלקה 17 ל-10 מגרשים פרטיים.

ביום 7.12.1993 נערך הסכם חלוקה ופיצול בין מר דליות ומר שנקר, שלפיו כל אחד מהשניים יקבל חמישה מגרשים. ביום 3.3.1994 רכשה החברה, ממר דליות את חמשת המגרשים שהיו בבעלותו.

ביום 30.6.1994 הגישה החברה בקשה להיתר בניה במגרש 3 בחלקות 15 ו-16. ביום 12.9.1994 החליטה המשיבה להשהות את הדיון בבקשה. לאחר שבא כוח המערערת הודיע ביום 24.10.1994 כי ערך בירור עם השמאי וניתן להוציא את היתר הבנייה המבוקש, ניתן לחברה היתר בניה להקמת בית מגורים על מגרש מס' 3 בחלקות 15 ו-16 (להלן: היתר הבניה ).

2.

המערערת טענה – בין היתר – כי המשיבה טעתה עת נתנה היתר בניה, שכן מגרש 3 בחלקות 15 ו-16 אינו ולא היה אף פעם בבעלות מר דליות, ולכן אין תוקף להיתר הבניה שהוצא. לטענתה, המשיבה הטעתה את החברה לחשוב שניתן יהיה לבנות על מגרש 3 בית שאותו ניתן יהיה למכור כאשר תושלם הבניה. החברה לא יכלה לגלות את הטעות או העובדות הנעלמות הגלומות ב"מצב החדש" שנגזר מהשינוי המאוחר אשר בעטיו הוצא היתר הבניה השגוי. בעקבות רשלנות המשיבה, שהוציאה היתר בניה למבנה שלא ניתן למכרו, על מגרש לא שלה, הסתמכה החברה על ההיתר והשקיעה 400,000 דולר.

3.

בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ד"ר מ' רניאל ) נדרש בראש ובראשונה לטענת ההתיישנות שהעלתה המשיבה. נקבע כי המשיבה העלתה את הטענה בהזדמנות הראשונה, והטענה אף התקבלה לגופה לאחר שנפסק כי אין מדובר בתובענה שבמקרקעין. בית המשפט עמד על כך שטענתה העיקרית של החברה בהמרצת הפתיחה הייתה שבעקבות רשלנות המשיבה, זו האחרונה הוציאה לחברה היתר בניה למבנה שלא ניתן למכרו. רשלנות המשיבה והיתר הבניה שאליו מתייחסת החברה ככזה שנפלה בו טעות ולכן יש לבטלו, אינם עונים על ההגדרה של תובענה במקרקעין. משכך, תקופת ההתיישנות בענייננו היא כתובענה שאינה במקרקעין, שבע שנים.

בית המשפט הוסיף וקבע כי המידע שעומד בבסיס התובענה היה ידוע לחברה כבר בשנת 1995. המרצת הפתיחה הוגשה כחמש עשרה שנים מאוחר יותר, כך שאין ספק שהתובענה התיישנה. נזכיר בהקשר זה, במאמר מוסגר, את טענתה החלופית של המשיבה, כי לכל המאוחר העובדות נודעו לחברה בשנת 1997, בשלב בו נפתחו הליכים למימוש המשכנתא, וגם לפי שיטה זו התיישנה התביעה.

עוד נקבע כי אף אם התובענה לא התיישנה, אין בכך כדי להועיל לחברה, שכן דין המרצת הפתיחה להידחות גם לגופה. בית המשפט עמד על הטעמים בבסיס קביעה אחרונה זו באורח מפורט ומנומק, אולם נוכח מסקנתנו להלן בשאלת ההתיישנות, לא נדרש להרחיב בהם. המרצת הפתיחה נדחתה אפוא והמערערת חויבה בהוצאות המשיבה. על כך נסב הערעור שלפנינו.

4.

המערערת חולקת בערעורה הן על קביעת בית המשפט בדבר העלאת טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה הן על הקביעה כי אין מדובר בתובענה במקרקעין. משכך – לשיטתה – לא התיישנה ה תביעה. בצד האמור, משיגה המערערת על מסקנותיו העובדתיות והמשפטיות של בית המשפט המחוזי לגופן. המשיבה מצדה מבקשת להותיר את הכרעת הערכאה הדיונית על כנה.

5.

לאחר ששקלנו את טענותיהם של בעלי הדין בכתב ובעל פה בהתייחס לטענת ההתיישנות מצאנו כי

אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בעניינה; כי הממצאים שנקבעו תומכים במסקנה המשפטית; וכי אין לגלות בה טעות שבחוק. משכך, אין צורך להידרש להכרעותיו הנוספות של בית המשפט המחוזי שכן ממילא דין הערעור להידחות בשל התיישנות. בהיבט זה, אנו דוחים אפוא את הערעור בגדר תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

המערערת תישא בהוצאות המשיבה בסכום כולל של 10,000 ש"ח.