דנ"א 10002/09 פלוני נ. היועמ"ש

לפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דין אשר ניתן בהרכב מורחב של שבעה שופטים בעניין בקשתו של אב לבטל את הכרזת בנו כבר אימוץ (בע"מ 778/09). בית משפט זה קבע ברוב דעות כי אין מקום לבטל את ההכרזה וכי יש להורות על הותרתו של הקטין בידי המשפחה האומנת שאצלה הוא שוהה ועל סיום הליכי האימוץ. כמו כן, נקבע כי האימוץ יהיה אימוץ "סגור", ללא צמצום של תוצאות האימוץ ואף ללא דיווח חד צדדי לאב. על פסק דין זה הוגשה העתירה לדיון נוסף שלפניי. עם העתירה הוגשה גם בקשה לצו ביניים ולעיכוב מתן צו האימוץ.

ההליכים המשפטיים

1.

הקטין הינו יליד שנת 2001. העותר הוא אביו הביולוגי של הקטין והוא שוהה בארץ שלא כדין. בעת שנולד הקטין, התגורר העותר עם אימו של הקטין ועם בעלה כדייר משנה בביתם. העותר עזב את ביתם של אם הקטין ובעלה בשנת 2003. בשנת 2005 הוצא הקטין בצו חירום ממשמורת האם ובעלה. בחודש יוני 2006 הגיש היועץ המשפטי לממשלה בקשה להכריז על הקטין כבר אימוץ. בית המשפט לענייני משפחה נעתר לבקשה והכריז על הקטין כבר אימוץ ביום 10.9.2006. עילת האימוץ כלפי האב הייתה היעדר אפשרות סבירה לזהות את ההורה, בהתאם לאמור בסעיף 13(א)(1) לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (להלן: חוק האימוץ או החוק ). העותר, שלא ידע על הליכי האימוץ האמורים, פתח בהליכים להכרה באבהותו וביום 26.6.2007 הגיש בקשה לביטול ההכרזה על הקטין כבר אימוץ ולחלופין ביקש כי בית המשפט לענייני משפחה יורה על אימוץ "פתוח".

2.

בית המשפט לענייני משפחה דחה את בקשתו של העותר. בית המשפט קבע כי במועד ההכרזה על הקטין כבר אימוץ, זהות האב אכן לא הייתה ידועה והוא אף נעדר מחייו של הקטין. נקבע כי משהתקיימה בעבר עילה להכרזה על הקטין כבר אימוץ מכוח החוק, הרי שגם אם התגלתה מאוחר יותר זהותו של האב הביולוגי – מוסיפה עילת האימוץ לעמוד בעינה. בית המשפט הוסיף ובחן, לאחר מינוי מומחה (ד"ר גוטליב), את מסוגלותו ההורית של העותר ואת טובת הקטין והגיע לכלל מסקנה כי אף שניתן היה לעמוד על זהותו של האב ולאתרו במועד מוקדם יותר – אין לבטל את ההכרזה. עוד קבע בית המשפט כי אין להורות על אימוץ "פתוח" בעניינו של הקטין.

3.

העותר הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי וערעורו התקבל. בית המשפט המחוזי קבע כי ההכרזה על הקטין כבר אימוץ נעשתה שלא כדין, מאחר שהייתה אפשרות סבירה לאתר את האב לפני ההכרזה על האימוץ. על כן, קבע כי יש לבטל את ההכרזה. בית המשפט המחוזי הורה על החזרת הדיון לבית המשפט לענייני משפחה כדי לבחון את מסוגלותו ההורית של העותר. עוד הורָה בית המשפט המחוזי לבחון את אפשרות קיומה של עילת הכרזה אחרת לפי סעיף 13(א)(7) לחוק. במסגרת זו, אפשר בית המשפט למנות מומחה נוסף.

פסק דינו של בית המשפט העליון בהרכב מורחב

4.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש היועץ המשפטי לממשלה בקשת רשות ערעור. לאחר קבלת חוות דעת מעודכנת מטעם המומחה, ד"ר גוטליב, נדון התיק בבית משפט זה בפני הרכב מורחב של שבעה שופטים. השופטת ארבל, שכתבה את פסק הדין העיקרי, עמדה על העילות השונות להכרזה על ילד כבר אימוץ, כאמור בסעיף 13 לחוק האימוץ, ועל כך שללא התקיימותן של אחת מעילות הסעיף בית המשפט אינו קונה את הסמכות להכריז על קטין כבר אימוץ. טובת הילד, כך ציינה, איננה מנויה כאחת מעילות הסעיף, ואולם, טובת הילד היא הטעם לקיומן של עילות אלו והיא מצויה ברקע הדברים בכל העת. לאחר בחינה אם מתקיימת אחת מעילות האימוץ, יבחן בית המשפט האם האימוץ הוא לטובת הילד. קיימים מצבים שבהם יתבקש בית המשפט לבטל הכרזה של קטין כבר אימוץ לאחר שההכרזה כבר ניתנה, וזאת כאשר ההורה חוזר בו מן ההסכמה או כאשר מופיע הורה ביולוגי אשר זהותו לא הייתה ידועה בזמן ההכרזה על האימוץ. על פי פסיקתו של בית משפט זה, כך מציינת השופטת ארבל, בבחינת בקשה לבטל את ההכרזה תיערך בחינה מחודשת של השאלה האם יש להכריז על הקטין כבר אימוץ. במקרה כזה, יש לשקול שלושה שיקולים ולאזן ביניהם: טובת הקטין; זכויותיו של ההורה הביולוגי; והאינטרסים של המיועדים לאמץ את הקטין, כשהקטין כבר שוהה אצלם. מבין השיקולים הללו, שיקול טובת הילד הוא השיקול העיקרי. אם בית המשפט מגיע למסקנה כי החזרת הקטין להורה הביולוגי תגרום לפגיעה קשה בו – אין מקום להורות על ביטול ההכרזה. לפי קביעת השופטת ארבל, גם אם מגיע בית המשפט למסקנה כי לא התקיימה עילת אימוץ שעליה התבסס לכאורה בית המשפט לצורך הכרזה על הקטין כְּבָר אימוץ בשעתו – יבחן בית המשפט האם התקיימה באותה שעה עילה אחרת. השופטת ארבל בחנה את השאלה כיצד יפסוק בית המשפט אם יתברר בדיעבד כי בעת ההכרזה על אימוץ לא התקיימה עילה מעילות האימוץ המנויות בחוק. מסקנתה של השופטת ארבל בשאלה זו הייתה:

"המסקנה הנובעת היא כי גם במקרה שבו לא התקיימה עילת אימוץ מלכתחילה תישקל הבקשה לביטול הכרזת האימוץ באמצעות שלושת השיקולים הרלוונטיים: טובת הקטין, זכות ההורה הביולוגי והאינטרס של ההורים המיועדים לאמץ. אלא שהמשקל של זכות ההורה הביולוגי במקרה זה הוא גדול יותר בעוד שהמשקל של טובת הקטין יפחת בהשוואה למקרה שבו התקיימה עילת אימוץ מלכתחילה."

5.

על השאלה האם התקיימה בענייננו עילת האימוץ לפי סעיף 13(א)(1) לחוק האימוץ, השיבה השופטת ארבל בשלילה. השופטת ארבל נטתה לקבוע כי גם עילת אימוץ אחרת לא התקיימה בענייננו. ואולם, לאחר שקילה מפורטת של נסיבות העניין, הגיעה השופטת ארבל למסקנה כי טובתו של הקטין הינה באופן ברור להישאר בבית המשפחה האומנת המיועדת לאמצו, ולאחר שקילת השיקולים הנוספים, הגיעה היא לכלל מסקנה כי יש לקבל את ערעורו של היועץ המשפטי לממשלה ולהורות כי לא תבוטל הכרזתו של הקטין כבר אימוץ. בהמשך עברה השופטת ארבל לבחינת השאלה האם יש מקום להורות על אימוץ "פתוח" בעניינו של הקטין ומסקנתה בעניין זה הייתה כי על האימוץ להיות "סגור".

6.

השופט ג'ובראן הסכים עם השופטת ארבל. המשנה לנשיאה ריבלין הצטרף לפסק דינה של השופטת ארבל והדגיש כי טובת הקטין איננה, כשלעצמה, עילה להכריז על הקטין כבר אימוץ. אולם, המשנה לנשיאה ריבלין הסכים עם העמדה לפיה כאשר בדיעבד מתגלה כי נפלה טעות בהחלטה ולא התקיימה עילת אימוץ, יש לשקול במסגרת ההליכים לביטול ההכרזה גם את טובתו של הקטין כשיקול עצמאי, הגם שלשיטתו משקלו של שיקול זה תלוי בנסיבות המקרה.

7.

השופט רובינשטיין הצטרף להכרעה כי יש להשאיר את הקטין במשפחה האומנת ולסיים את הליכי האימוץ, אך הציע להותיר בפני האב אופציה לקבל דיווח עיתי מפקידות הסעד על קורות הקטין.

8.

הנשיאה ביניש הסכימה לתוצאה שאליה הגיעה השופטת ארבל וציינה כי מקובלת עליה המסקנה, בהתאם לפסיקתו של בית משפט זה, לפיה השיקול המרכזי בעת בחינת בקשה לביטול הכרזה הינו השיקול של טובת הילד. עם זאת, הנשיאה לא הייתה שותפה לעמדה כי בעת ההכרזה לא התקיימה העילה לפי סעיף 13(א)(1) לחוק האימוץ ולשיטתה לא הייתה אפשרות סבירה לאתר את האב הביולוגי – העותר לפנינו. בנוסף לעילה זו, כך קבעה הנשיאה, התקיימו עילות אימוץ אחרות לפי חוק האימוץ.

9.

השופטת חיות הסכימה לתוצאת פסק דינה של השופטת ארבל אך הגיעה אליה בדרך אחרת: גם לשיטתה, לא התקיימה העילה על פי סעיף 13(א)(1) לחוק האימוץ. זאת משום שלהשקפתה הייתה בידי שירותי הרווחה אפשרות סבירה שלא מוצתה לאתר את האב הביולוגי. ואולם, השופטת חיות קבעה כי יש להשאיר את ההכרזה על כנה משום שלפי הממצאים העובדתיים שנקבעו, בעת שההכרזה ניתנה התקיימה עילת אימוץ אחרת , היא העילה לפי סעיף 13(א)(5) לחוק האימוץ. עילה זו התקיימה לשיטתה משום שהאב הביולוגי לא קיים במשך שישה חודשים את חובותיו כלפי הקטין, וזאת ללא סיבה סבירה. על כן, כך קבעה השופטת חיות, ההכרזה על האימוץ התקבלה כדין.

10.

השופט מלצר קבע בדעת מיעוט כי עילת האימוץ אשר בסעיף 13(א)(1) לחוק לא התקיימה בנסיבות המקרה ומכאן שההכרזה על הקטין כבר אימוץ הייתה שלא כדין. להשקפתו, אין לבחון בשלב הערעור את קיומן של עילות אימוץ אפשריות אחרות. השופט מלצר הציע לדחות את הערעור, אך בינתיים להשאיר את הקטין בידי המשפחה המבקשת לאמצו.

11.

עמדתי על עיקר עמדותיהם של השופטים אשר ישבו לדין. עשיתי כן בקיצור והמבקש להרחיב – יפנה לפסק הדין שבערעור. עתה אפנה לפירוט העתירה שהוגשה לקיום דיון נוסף.

העתירה לקיום דיון נוסף

12.

בחלוף יותר משבועיים מאז מתן פסק הדין בהרכב המורחב הגיש העותר את העתירה לקיום דיון נוסף ועמה בקשה לצו ביניים ולעיכוב ביצוע של צו האימוץ. העותר טוען כי ההלכה שנפסקה "הינה חדשה ותקדימית, בכך שמעלה היא הלכה למעשה את עקרון 'טובת הילד' למדרגה של עילת אימוץ עצמאית". העותר טוען גם כי נגרם לו עוול בכך שבית משפט זה לא הורה, לחלופין, על אימוץ "פתוח". יחד עם זאת העותר מציין כי הוא מוכן לפעול לפי טובת הקטין ולכן אם ייקבע על ידי צוות מומחים כי ביטול האימוץ יזיק לקטין, העותר לא ידרוש זאת. לטענת העותר שאלת טובת הקטין והאפשרות של אימוץ "פתוח" לא נבחנו כהלכה עד כה: בהליך ניתנה חוות דעת של מומחה אחד בלבד וגם חוות דעת זו לא נערכה בדרך מקובלת וכנדרש. לגישתו, כאשר עסקינן בטובת הילד יש לקבל מספר חוות דעת ממומחים מאסכולות שונות וחוות הדעת צריכות להתבסס על בחינה מעמיקה אשר לא נעשתה בענייננו על ידי ד"ר גוטליב. העותר מוסיף כי טובת הקטין הינה לדעת מיהו אביו הביולוגי ולהיחשף למערכה שניהל האב לשם אימוצו. לטענתו, טובת הקטין מחייבת העדפה של אימוץ "פתוח". כך הוא במיוחד כאשר עסקינן בקטין שלא נמסר לאימוץ בהיותו תינוק והוא כעת בן 8. לחלופין, העותר מבקש כי תאומץ דעתו של השופט רובינשטיין בדבר העברת דיווח עיתי לעותר וכי ייקבע אימוץ במתכונת "פתוחה".

הכרעה

13.

לאחר שעיינתי בעתירה לקיום דיון נוסף ובפסק דינו של בית משפט זה, הגעתי לכלל מסקנה כי עם כל ההבנה למצבו של העותר המבקש למצות כל הליך אפשרי לגבי אימוץ הקטין – אין מקום להורות בעניין זה על קיום דיון נוסף. כידוע, ביסוד ההחלטה האם ליתן דיון נוסף עומדת ההלכה שנפסקה ולא תוצאתה האופרטיבית:

"לא האינטרס האישי של המתדיין הטוען כי נפגע, אלא ההלכה העשויה להשפיע על אינטרסים של רבים אחרים – היא הקובעת. לא חשיבות הענין של המתדיין, אלא חשיבות ההלכה הנקבעת עקב הענין – היא הקובעת" (ד"נ 4/57

ברלינרבלאו נ' שר הבטחון , פד"י יב 25, 28 (1958)).

אכן, גם אם התוצאה קשה לעותר, אין מקום להורות על דיון נוסף (ראו: דנג"ץ 8740/06 לוי נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (טרם פורסם, 19.3.2007)). סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984, קובע מפורשות כי בית המשפט רשאי להורות על דיון נוסף מקום שבו "ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של ההלכה שנפסקה יש מקום לקיום דיון נוסף". כן נקבע כי "הליך של דיון נוסף הוא הליך חריג ומיוחד" (דנ"מ 6101/08 פז חברת נפט בע"מ נ' ועדת ערר מחוז המרכז , פסקה 11 (טרם פורסם, 16.3.2009)). המקרה שלפנינו אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים ומיוחדים המצדיקים קיומו של דיון נוסף. אין לקבל את טענת העותר לפיה הוכרה בענייננו עילת אימוץ חדשה של "טובת הילד". בפסק הדין עסק בית משפט זה בשאלת ביטולה של הכרזת קטין כבר אימוץ כאשר מלכתחילה, לדעת חלק מהשופטים, לא התקיימה עילת אימוץ. מוכנה אני לקבל כי מדובר בהלכה משמעותית וחשובה. ואולם, בניגוד לטענת העותר, פסק הדין נשוא הבקשה לדיון נוסף איננו מכיר בעילת אימוץ חדשה. השופטת ארבל אשר כתבה את חוות הדעת העיקרית אף הדגישה מפורשות כי "בוודאי אין טובת הקטין משמשת כעילה עצמאית למסירת קטין לאימוץ" (פסקה 47 לפסק דינה). המשנה לנשיאה ריבלין, שהצטרף לעמדת השופטת ארבל, קבע אף הוא מפורשות כי טובת הקטין "אין היא עצמה מהווה עילה להכריז על קטין כבר אימוץ". הנה כי כן, בית משפט זה לא הכיר בקיומה של עילת אימוץ חדשה ואין מקום לערוך דיון נוסף בהלכה שלא נפסקה. ודוק: הלכה המצדיקה דיון נוסף צריכה לגלות עצמה על פני הפסק. כפי שקבע השופט מ' חשין:

"עד שנדע אם דברים שאמר בית-המשפט העליון בפסק-דין עולים הלכה,

חייבת אותה הלכה לגלות עצמה על-פני פסק-הדין. וגילוי-פנים בהקשר ענייננו פירושו הוא זה, שבית-המשפט ביקש במודע ובכוונת-מכַוון לקבוע הלכה, ולא עוד אלא שביטא את כוונתו באורח ברור ומפורש; כך, לא פחות." (דנ"א 4804/02

רביזדה נ' גולדמן (לא פורסם, 19.8.2002)).

בענייננו, לא רק שלא נפסקה הלכה כפי שטוען לה העותר, אלא שבית משפט זה קבע "באורח ברור ומפורש" את היפוכו של דבר, דהיינו שאין להכיר בעילת אימוץ עצמאית חדשה של טובת הילד. על כן, ממילא לא מתקיימות הדרישות לעריכתו של דיון נוסף (ראו והשוו גם דנ"א 9702/02 עזבון המנוח סלים חסארמה ז"ל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.3.2003)).

14.

זאת ועוד: ענייני אימוץ הם תמיד עניינים קשים להכרעה. פסק הדין בענייננו ניתן מלכתחילה בהרכב מורחב של שבעה שופטים. אכן, ההלכה היא כי עקרונית גם כאשר פסק הדין ניתן בהרכב הגדול משלושה שופטים, אין מניעה להורות על קיום דיון נוסף. ואולם, סמכות שכזו תופעל אך ורק במקרים חריגים שבחריגים (ראו דנג"ץ 1988/08 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 16 (טרם פורסם, 24.3.2008)). ובלשון הנשיא ברק:

"אם דיון נוסף בפסק-דין שניתן במותב של שלושה ניתן אך במקרים חריגים, הרי דיון נוסף בפסק-דין שניתן במותב של חמישה יינתן אך במקרים חריגים שבחריגים." (בש"א 1481/96 נחמני נ' נחמני , פ"ד מט(5) 598, 607 (1996)).

דבריו אלו של הנשיא ברק נאמרו כאשר פסק הדין ניתן מלכתחילה על ידי הרכב של חמישה שופטים והם יפים ביתר שאת כאשר ההרכב המקורי כלל שבעה שופטים כבענייננו. אכן, העותר לא הראה ולו מקרה אחד בו ניתן דיון נוסף בנסיבות שכאלו ויש להניח כי אף אם קיימת סמכות להורות כן, הדבר יצריך נסיבות חריגות ויוצאות דופן ממש . בלשון הנשיאה ביניש: "קשה להעלות על הדעת מהו המקרה שבו אכן תופעל סמכות זו ובית המשפט ייאות לקיים דיון נוסף בפסק דין שניתן במותב שבעה" (דנג"ץ 10030/06 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' ראש ממשלת ישראל , פסקה 7 (טרם פורסם, 10.1.2007)). נסיבות חריגות ויוצאות דופן שכאלו אינן קיימות בענייננו.

15.

ועוד: העותר טוען בעיקרו של דבר כי מקובל עליו שעקרון טובת הילד "יהא חופה על הכול" וכי טובת הילד יש בה כדי להכריע את הכף. עם זאת, כאמור, טענת העותר הינה כי בענייננו הסוגיה של טובת הקטין לא נבדקה כראוי. בהקשר זה טוען העותר כי לא היה מקום להסתפק בחוות דעת אחת של מומחה וכי חוות הדעת שהוגשה לא התבססה על הבחינה המעמיקה הנדרשת בכגון דא. ואולם, טענות אלו הן טענות ערעוריות באופיין ואין בהן כדי להצדיק דיון נוסף, שהרי "הדיון הנוסף אינו ערעור נוסף [... .] במרכזו אינה עומדת השאלה, אם בית המשפט נהג כהלכה [...], אלא נבחנת ההלכה המשפטית בתור שכזאת" (ד"נ 6/82 ינאי נ' ראש ההוצאה לפועל , פ"ד לו(3) 99, 101 (1982)). בית המשפט סמך ידו על חוות דעת המומחה שהוגשה לו כשיקול אחד מבין מספר שיקולים. הטענה כי היה מקום לדרוש חוות דעת נוספת מ"אסכולה" אחרת או כי חוות הדעת לא הייתה מעמיקה מספיק, היא טענה ערעורית שאיננה מצדיקה דיון נוסף. למעשה, העותר טוען כי התשתית הראייתית בעניין טובת הקטין לא הייתה מספקת. אינני נדרשת לטענה לגופה מאחר שממילא אין בה כדי להקים עילה לעריכתו של דיון נוסף. בדיון הנוסף העיקר הוא בהלכה ולא בתוצאה . ובלשון השופט מצא:

" טענותיו הרבות של העותר התוקפות לגופן את מסקנות בית-המשפט באשר לדיות התשתית הראייתית בענייננו, הנן טענות ערעוריות שאינן מצדיקות דיון נוסף בפסק-הדין. " (דנג"ץ 7516/03 נמרודי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 12.12.2004); כן ראו דנ"א 821/05 אפרים שועלי בנין השקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל-מונד

(טרם פורסם, 5.5.2005)).

סוף דבר

16.

עם כל ההבנה לכאבו של העותר בפרשה שלפנינו ולרצונו של העותר למצות כל הליך משפטי אפשרי, אינני מוצאת הצדקה לקיים דיון נוסף. העתירה לקיים דיון נוסף נדחית ועמה נדחית הבקשה לצו ביניים ולעיכוב ביצוע. לא ייעשה צו להוצאות.