פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
דנ"א
2876/15
לפני:
כבוד הנשיאה מ' נאור
המבקשים:
1. מ. היכלי זינו 2003 בע"מ
2. מיכאל זינו
נ ג ד
המשיבים:
1. קינג לפיתוח דימונה בע"מ
2. אלי זינו
בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון
ברע"א 355/15 מיום 12.4.2015, שניתן על ידי כבוד השופטים:
י'
דנציגר
,
א'
שהם
ו
ד'
ברק-ארז
בשם המבקשים:
עו"ד רון מלול;
עו"ד צבי נצר
החלטה
לפניי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית-משפט זה ברע"א 355/15 קינג לפיתוח דימונה בע"מ נ' מ. היכלי זינו (2003) בע"מ (12.4.2015) (מפי השופט י' דנציגר , בהסכמת השופטים א' שהם ו ד' ברק-ארז ).
רקע והליכים קודמים
1.
המבקשים והמשיבים חתמו על זיכרון דברים, אשר כלל תניית בוררות. לפי תניית הבוררות, כל מחלוקת בין הצדדים תועבר להכרעת בורר יחיד, שימונה על ידי ראש מחוז דרום של לשכת עורכי הדין (להלן: ראש הלשכה ). לאחר שהתגלע סכסוך בין הצדדים, מונה עו"ד אליהו בוסקילה כבורר. במהלך ישיבה מקדמית בהליך הבוררות, הסכימו הצדדים כי תהיה אפשרות לערער על החלטת הבורר בהתאם להוראות סעיף 21א לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ).
2.
ביום 9.9.2014 פסק הבורר כי הוא מקבל באופן חלקי את תביעת המבקשים לאכיפת זיכרון הדברים. בה בעת, דחה הבורר את תביעת המשיבים לסעד של פינוי הנכס ותשלום פיצויים.
3.
ביום 13.10.2014 הודיעו המשיבים כי בכוונתם לערער על פסק הבוררות, ופנו אל ראש הלשכה בבקשה למינוי בורר אשר ידון בערעור. בתגובה, פנו המבקשים אל ראש הלשכה ביום 27.10.2014 (במכתב שנשא את התאריך 26.10.2014) בטענה כי הוא אינו מוסמך למנות בורר לדון בערעור. בו ביום פנו המשיבים לבית המשפט המחוזי, בבקשה כי יורה על מינוי בורר שידון בערעור על פסק הבוררות.
4.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, בנימוק כי פרק הזמן בן שלושים הימים להגשת ערעור (לפי סעיף ב' לתוספת השנייה לחוק הבוררות) – חלף. בית המשפט עמד על כך שפסק הבוררות הועבר לידיעת המשיבים עוד ביום 9.9.2014 באמצעות דואר אלקטרוני, ולכל המאוחר ביום 16.9.2014. מכיוון שהצדדים אימצו נוהל התכתבות באמצעות דואר אלקטרוני, כך נקבע, די היה בהעברת פסק הבוררות בדרך זו, ולא נדרש היה להמציאו בדואר רשום. על כן, נקבע כי מניין הימים להגשת הערעור החל מיום העברת פסק הבוררות בדואר אלקטרוני, ולא ביום קבלת פסק הבוררות אצל המשיבים בדואר רשום. לפיכך, נקבע כאמור כי הבקשה הוגשה באיחור וכי אין מקום להידרש לה.
5.
כנגד החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.
פסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף
6.
בית המשפט העליון החליט לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פיה. לאחר שמיעת טענות הצדדים, ובהתחשב במכלול נסיבותיו הייחודיות של המקרה, החליט בית המשפט לקבל את הערעור.
7.
בפתח הדברים צוין, כי לפי סעיף כ' לתוספת לחוק הבוררות, פסק בוררות שנשלח לבעל-דין בדואר רשום, יראוהו כנמסר לנמען בתאריך הרשום באישור המסירה או באישור הסירוב לקבל את המסמך. לפיכך, נקבע כי משנמסר פסק הבוררות למשיבים גם באמצעות דואר רשום, יש לראות את מועד מסירת הדואר הרשום כמועד מסירת הפסק. פסק הבוררות הומצא למשיבים בדואר רשום רק ביום 28.9.2014, ומשכך נקבע כי המשיבים כלל לא איחרו בפנייתם לבית המשפט המחוזי.
8.
בית המשפט הוסיף וקבע, כי מקובלת עליו מסקנתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה פסק הבורר הובא לידיעתם של המשיבים ביום 16.9.2014 לכל המאוחר. אולם, נקבע כי "הלכה היא כי המועד האחרון לפנייה לבית המשפט ייקבע, כברירת המחדל, על פי כלל ההמצאה ולא על פי כלל הידיעה..." (פסקה 8).
עוד נקבע, כי בנסיבות העניין לא התקיימו הנסיבות המצדיקות סטייה מכלל ההמצאה לטובת כלל הידיעה. אמנם, כך נקבע, המשיבים ביקשו "למשוך הליכים" בניסיון לדחות את מועד מתן פסק הבוררות. אולם, מכיוון שניסיונות אלה פסקו עם התגבשות ידיעתם של המשיבים על הפסק, נקבע כי אין מדובר בחוסר תום לב דיוני מהסוג המצדיק לסטות מהכלל הרגיל. אשר על כן, ולנוכח המסכת העובדתית הייחודית של המקרה, התקבל הערעור, ללא צו להוצאות.
מכאן הבקשה לדיון נוסף שלפניי.
הבקשה לדיון נוסף
9.
לטענת המבקשים, בית המשפט העליון התעלם בפסק דינו מסוגיה משפטית בעלת חשיבות. לטענתם, המשיבים עשו כל שביכולתם על-מנת לדחות את מועד מתן פסק הבוררות. התנהלות זו באה לידי ביטוי בעיקר בהימנעות המשיבים מתשלום חלקם בשכר טרחתו של הבורר. בגין התנהלות זו, כך הטענה, נאלצו המבקשים לשלם את מלוא שכר הטרחה. לטענת המבקשים, במקרה כזה, חוק הבוררות מאפשר למסור את פסק הבוררות לצד ששילם את שכר טרחתו של הבורר, ואף מאפשר לעכב את מסירתו של הפסק לצד השני. לטענת המבקשים, פסק הדין מושא הבקשה אינו עולה בקנה אחד עם הוראות אלה, שכן הוא קובע כי מניין הימים להגשת ערעור יתחיל בכל מקרה רק ממועד ההמצאה לצד האחר. זאת, בלי להתחשב בהתנהלותו של צד זה או בכך שניתן לעכב את מסירת הפסק לידיו. לטענתם, "בהיעדר משמעות אופרטיבית להוראת דין זו [המאפשרת לצד לבוררות לשלם את מלוא שכר טרחתו של הבורר כדי לקדם את ההליך – מ.נ.] בהיבט תחילת מניין הימים... [נוצר] תמריץ לצדדים לא לשלם את חלקם לבורר ובכך לסכל הליכי בוררות" (פסקה 3 לבקשה). על כן, טענו המבקשים כי מן הראוי לקיים דיון נוסף בפסק הדין. כמו-כן, נטען כי שגה בית המשפט בהעדיפו את כלל ההמצאה, מקום שבו הסכימו הצדדים על מסירת כתבי בית-דין באמצעות דואר אלקטרוני.
הכרעה
10.
דין הבקשה להידחות אף מבלי שהתבקשה תשובה. הבקשה אינה מגלה עילה מאלה המנויות בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, המצדיקה להורות על דיון נוסף בפסק הדין. קביעתו של בית המשפט – שלפיה אין מקום לחרוג מכלל ההמצאה – נסמכה על נסיבותיו הייחודיות של המקרה, ובהן התנהלותם של המשיבים לאחר שנודע להם על מתן פסק הבוררות. קביעה זו של בית המשפט אינה בגדר הלכה וממילא אינה עומדת בסתירה להלכות קודמות.
11.
זאת ועוד, בהינתן שפסק הבוררות נמסר בפועל למשיבים, בית המשפט כלל לא נדרש לדון בשאלה מהו המועד שממנו יש למנות את הימים להגשת ערעור כאשר מסירתו של הפסק לאחד הצדדים עוכבה. משכך, מדובר בשאלה תיאורטית, אשר ממילא לא נקבעה בה כל הלכה. כידוע, "... הליך הדיון הנוסף לא נועד למתן פתרון לשאלות תיאורטיות שההכרעה בהן לא תשפיע על זכויות בעלי הדין..." (דנ"פ 1668/13 ארביב נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (6.6.2013)). דברים אלה יפים גם לענייננו.
12.
אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, לא יהיה צו להוצאות.
ניתנה היום, י"ג בסיון התשע"ה (31.5.2015).
ה נ ש י א ה