בג"ץ 4985/11אוטר שומינוב נ. משרד הפנים

השופט ס' ג'ובראן :

עתירה זו מופנית כנגד החלטת המשיב לדחות את בקשתו של העותר 1 למתן מעמד לבת זוגו מכוח סעיף 7 לחוק האזרחות, תשי"ב-1951 (להלן: "חוק האזרחות" ).

אין מחלוקת כי העותר ובת זוגו מקיימים קשר למעלה מעשור. זמן קצר לאחר עלייתו של העותר לישראל, בשנת 1996, נסע לגרוזיה לגור עם בת זוגו, ולאחר מכן הגיעה בת זוגו לישראל על מנת לשהות עימו, ביקור אשר הסתיים עם גירושה של בת הזוג מישראל בשנת 1999. לגרסתו של העותר, במהלך השנים ניתק הקשר לזמן מה וחודש בשנת 2005. חידוש הקשר אף הוביל לנסיעתו של העותר לגרוזיה בשנת 2007 לשם קיומם של נישואין אזרחיים שם. על בסיס זה הוא ביקש מהמשיב לאשר את כניסתה של בת זוגו לישראל מכוח סעיף 7 לחוק האזרחות.

המשיב, בדחותו את בקשתו של העותר למתן מעמד לבת זוגו, קבע כי לא שוכנע מכנות הקשר, וביסס החלטה זו על שני נימוקים (מכתבה של גברת אלינור גולן, ראש דסק מרכז במינהל האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול במשרד הפנים מיום 17.8.2008). ראשית, קבע המשיב כי פער הגילאים (של 20 שנים) בין העותר לבת זוגו מצביע על אי כנות הקשר בין השניים. שנית, קבע המשיב כי העובדה שהתקיים מפגש אחד בלבד בין השניים למן גירוש בת הזוג מישראל, שיעודו המרכזי הוא קיום הנישואין, מצביעה אף היא על כך שהקשר אינו קשר כנה. על עמדתו זו חזר המשיב במכתבו אל העותר מיום 5.7.2009.

עיקרה של העתירה שלפנינו הוא בטענותיו של העותר, כי החלטת משרד הפנים על שני נימוקיה אינה סבירה ומצדיקה התערבות במסגרת ביקורת שיפוטית. לטענתו, פער גילאים של 20 שנה בין בני זוג אינו חריג ואינו יכול להוות ראייה לאי כנותו של הקשר בין השניים. באשר לנימוק בדבר קיומו של מפגש יחיד בין בני הזוג מאז שנת 1999, טוען העותר, כי שגה המשיב הן ברמה העובדתית הן במשקל שניתן למפגשי בני הזוג. ברמה העובדתית, טוען העותר כי נפגש פעם נוספת עם בת זוגו בשנת 2009, פגישה אליה כלל לא התייחס המשיב. יתר על כן, לטענת העותר, המשיב כלל לא התייחס לקשר הרציף שהתקיים בין בני הזוג באמצעות המחשב והטלפון. ברמה המשפטית, טוען העותר כי הדרישה לקיומם של מפגשים פנים אל פנים בין בני הזוג לשם הוכחת כנות הקשר אינה סבירה שכן מצבו הכלכלי הוא שלא אפשר את קיום המפגשים הללו, ואימוץ רף זה לשם קביעת כנותו של הקשר יציב מכשול לא סביר בפני בני זוג השואפים לחיות את חייהם המשותפים יחדיו.

המשיב, בתגובתו, טוען כי יש לדחות את העתירה על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי בדמות פנייה לבית המשפט לעניינים מנהליים, וכן בשל השיהוי שבהגשת העתירה. בנוסף, מבקש המשיב כי נחייב את העותר בתשלום הוצאות לטובתו.

לאחר עיון בעתירה על צרופותיה ובתגובת המשיבה נחה דעתנו כי יש לדחות את העתירה על סף בשל קיומו של סעד חלופי.

סעיף 5(1) לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000 קובע כי בית המשפט לעניינים מנהליים ידון ב:"עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בעניין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות". סעיף 12(2) לתוספת הראשונה מונה את החלטות מנהל האוכלוסין על פי סעיף 7 לחוק האזרחות כחלק מסוגי ההחלטות שידונו בפני בית המשפט לעניינים מנהליים. עינינו הרואות כי הסמכות לדון בעניינו של העותר מוקנית באופן ברור לבית המשפט לעניינים מנהליים. משלא מיצה העותר את ההליכים בעניינו, לא יידרש בית משפט זה, בשבתו כבית דין הגבוה לצדק, לדיון בעתירה לגופה.

בהקשר זה, יש להצר על כך שהמשיב לא טרח, בשום שלב למעט בתגובתו זו, להאיר את עיניו של העותר באשר להליך המתאים בעניינו. העותר, שאינו דובר עברית ואינו בעל השכלה משפטית, ניהל את ההליכים כמיטב יכולתו. למן הראוי היה שכבר במכתב הראשוני, בו דחה המשיב את בקשתו של העותר, היה מצוין כי העותר רשאי להשיג על החלטה זו בפני בית המשפט לעניינים מנהליים. אף בכל אחד מהשלבים העוקבים של ההליך היה ראוי כי יבהיר המשיב לעותר את ההליך הראוי לקידום עניינו.

משמצאנו לנכון לדחות את העתירה על הסף בגין קיומו של סעד חלופי, הרי שאיננו נדרשים לדיון בטענת השיהוי. ממילא, התייחסות המשיב לטענה זו דלה ואינה נוגעת כלל לנימוקים שהועלו בהקשר זה על ידי העותר. באם יפנה העותר לקבלת סעד מבית המשפט לעניינים מנהליים, יוכלו הצדדים להעלות את טיעוניהם בהקשר זה בפניו.

בדומה, איננו נדרשים להכריע במחלוקת לגופו של עניין, ואלו, במידת הצורך, יוכלו לעמוד לדיון בפני בית משפט זה באם יקויים הליך בבית המשפט לעניינים מנהלים ואחד מהצדדים יבחר לערער על תוצאתו בפנינו.

סוף דבר, העתירה נדחית ללא צו להוצאות.