בג"ץ 5008/99 אילן תשובה נ. מדינת ישראל

1.ביום 24.9.97 הרשיע בית משפט השלום בנתניה את המבקש בכך שביום 16.11.96 נהג ברכבו תוך שהוא עוקף בחוסר זהירות רכב אחר וכמעט גורם לתאונה - בניגוד להוראות תקנה 21 (ג) לתקנות התעבורה, התשכ"א1961-. ההרשעה התבססה על עדות עד ראייה, שנהג אותה עת וכמעט נפגע כתוצאה מאותה עקיפה. עד זה זכר את מספר הרישוי של רכבו של המבקש ואף זיהה את הרכב בו נהג. העד לא ראה את נהג הרכב ולא יכול היה לזהותו. המבקש, מצדו אישר כי הוא בעל הרכב שזוהה על ידי העד וכי רק הוא נוהג ברכב שנראה על ידי העד, אך טען, כי אינו נוהג בפראות וכי האירוע המיוחס לו אינו זכור לו.לפיכך הרשיע אותו בית משפט השלום בעבירה שיוחסה לו, בהסתמך על עדות עד הראיה ובהסתמך על בסיס החזקה הקבועה בסעיף 27ב לפקודת התעבורה.

2.ב - 14.7.98 הגיש המבקש בקשה לקיום משפט חוזר. בבקשתו הוא טוען, כי מספר חודשים לאחר הכרעת הדין זומן למשטרת ישראל, שם נמסר לו כי אלמוני גנב רכב הדומה לרכבו והרכיב עליו לוחיות זיהוי הזהות ללוחיות הזיהוי של רכבו, וכי הרכב המזוייף נתפש על יד המשטרה. כראייה לטענתו צרף המבקש שני מזכרים משטרתיים ממשטרת ישראל למשרד הרישוי, המאמתים גירסה זו. לטענת המבקש מהוות עובדות אלו "עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון", כלשון סעיף 31 (א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- (להלן: "חוק בתי המשפט").

3.בחוות דעתו, שהוגשה בהתאם להוראות תקנה 2 (ג) לתקנות בתי המשפט [סדרי דין במשפט חוזר], התשי"ז1957- (להלן: "התקנות"), מודיע היועץ המשפטי, כי בהתחשב באמור בבקשה, ונוכח העובדה שלא עלה בידי פרקליטות המדינה ומשטרת ישראל לאתר חומר נוסף שיבהיר באיזה מועדים נעשה שימוש ברכב המזוייף (משמע - אם בעת ביצוע העבירה בה הורשע המבקש נעשה שימוש ברכב המזוייף), הוא סבור, כי יש מקום להנות את המבקש מן הספק. לקבל את בקשתו למשפט חוזר ולזכותו.

4.לאחר שעיינתי בבקשה ובחוות דעת היועץ המשפטי לממשלה, הגעתי לכלל מסקנה, כי בנסיבות אלו אכן נתקיימו הוראות סעיף 31 (א) (2) לחוק בתי המשפט. כלומר:

"(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;"

לפיכך אני מורה כי בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו יקיים משפט חוזר בעניינו של המבקש.