בג"ץ 5016/00 עזרא בן יהודה נ. פקיד השומה גוש דן

המשיב בערעור הגיש בקשה למחיקת הערעור עקב האיחור בהגשתו. הערעור שהוגש ביום 12.7.00 מתייחס לפסק דין שניתן ביום 8.1.97(!) המערער טוען כי פסק הדין מעולם לא הומצא לו כדין, ולפיכך רשאי היה להגישו במועד בו הוגש.

מן העובדות המפורטות בבקשת המחיקה, אשר המשיב לא חלק עליהם, עולה כי פסק הדין בנוסחו המלא היה בידי המערער כבר ביום 17.8.97, עת הוגשה בקשה לביטול פסק הדין בבית המשפט המחוזי. גם לבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה צורף פסק הדין.

שאלת ה"ידיעה" מול ה"המצאה" של פסקי דין כקובעת לצורך תחילת מניין הימים להגשת ערעור נדונה לא אחת. הספקות מתעוררים בדרך כלל כאשר לאחד מבעלי הדין היתה ידיעה חלקית ולא מושלמת אודות פסק הדין שניתן. במקרים אלה עשויה להתעורר השאלה אם די באותה ידיעה. (ראו: בש"א 1890/00, מנורה איזו אהרן בע"מ נגד אוליצקי כריה בע"מ, פ"ד נד (2) 840; ע"א 203/84, שלום יעיש נגד מנשה אהרן, פ"ד מ (1) 328; ע"א 4824/00, ידידיה נגד סול קסט ואח', תקדין עליון 2000 (3) 659; ע"א 8430/99, אנליסט אי אם סי ניהול נגד ארד השקעות, תקדין עליון 2000 (2) 242). אולם על פי עובדות הבקשה שבפני, אין כל מחלוקת לגבי העובדה שהמערער החזיק בידיו את פסק הדין במלואו ולא רק ידע אודותיו. במצב כזה, נחשב המערער כמי שפסק הדין הומצא לו כדין, ואין חובה על המשיב להראות את אישור המסירה המוכיח זאת.

זאת ועוד: במקרה זה, כיון שהמערער עשה שימוש בפסק הדין כאשר צירף אותו והסתמך עליו בהליכים קודמים, הרי המערער מנוע מלטעון כנגד הימצאו של פסק הדין בידיו, כך שגם מטעם זה יש לדחות את טענותיו (ראו בש"א 1890/00 לעיל).

החלטתי, איפוא, לקבל את הבקשה למחיקת הערעור על הסף. הערעור יימחק.