בג"ץ 5030/09עדנאן בסיסי נ. נציב שירות בתי הסוהר

1.

לפניי בקשה לחיוב המשיב בהוצאות העותרים. הבקשה הוגשה במסגרת עתירה לאפשר לעותר 1 (להלן – העותר) לבקר אצל אחיו הכלוא בישראל. על פי הנטען בעתירה, העותר ריצה בעבר שתי שנות מאסר ואילו אחיו שפוט לעשרים וחמש שנות מאסר והוא מוחזק כיום בכלא גלבוע. העותר ביקר אצלו לאחרונה בראשית שנת 2007. פניותיו לביקור נוסף נענו בשלילה בנימוק כי הינו אסיר לשעבר. לטענת העותרים הם פנו למשיב ביום 30.10.2008 בבקשה להסיר את מניעת האסיר לשעבר. הבקשה סורבה "לאור מידעים שליליים". פנייה נוספת נענתה בתשובה זהה, תוך שצוין בה כי ניתן לשוב ולפנות בתום חמישה חודשים. בתום חמישה חודשים נעשתה פנייה נוספת, וזו סורבה (ביום 2.6.2009) "מסיבות ביטחוניות". מכאן העתירה שהוגשה ביום 15.6.2009.

2.

ביום 26.7.2009 הוגשה הודעה מטעם המשיב, ולפיה על פי הנמסר משירות בתי הסוהר, ביום 16.6.2009 ביקר העותר את אחיו. צוין כי העתירה הופצה למשיב אך ביום 18.6.2009 ואין כל זיקה בין אישור בקשת העותר לבין הגשת העתירה. הוסבר בתגובה כי אמנם ביום 2.6.2009 סורבה בקשת העותר אך כמקובל אצל המשיב, הענין נבחן מעת לעת והוחלט להתיר את הביקור, וזאת בלא כל תלות בעתירה. המשיב הוסיף כי ממילא דין העתירה להידחות על הסף נוכח קיומו של סעד חלופי בדמות הגשת עתירת אסיר לפי סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר, התשל"ב- 1971.

3.

בעקבות האמור ביקשו העותרים למחוק את העתירה ולהשית הוצאות על המשיב. העותרים ביקשו כי לעניין זה תישקל התנהלותו המסורבלת של המשיב, הגורמת לסחבת בטיפול בבקשות לביקורי אסירים. לדברי העותרים, אמנם ביום 16.6.2009 עלה בידי העותר לבקר את אחיו, אך זאת לאחר שנסע לכלא גלבוע "כדי לנסות את מזלו" בלא שקיבל כל אישור בדבר הסרת המניעה. רק בהמשך (ביום 27.7.2009), לבקשת העותרים, התקבל אישור רשמי מטעם רשויות כלא גלבוע על כך שמהעותר מוסרת מניעת האסיר לשעבר והוא רשאי לבקר בכלא את אחיו. לטענת העותרים, תופעת הסירובים הסיטוניים להסרת מניעת האסיר לשעבר הינה פסולה ומצדיקה החמרה בפסיקת הוצאות. כן נטען כי רק לאחר הגשת העתירה זכה העותר לטיפול בבקשתו. המשיב, מנגד, סבור כי אין מקום לפסיקת הוצאות. עמדה זו מבוססת הן על הטענה בדבר קיומו של סעד חלופי והן בשל העדר זיקה בין הגשת העתירה לקבלת הסעד המבוקש.

4.

לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים ובחומר המצוי בתיק ובשים לב לאמות המידה שנקבעו ב בג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח (4) 217, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. העותרים קבלו בעתירה על הסירוב לאשר את בקשת העותר. בסמוך להגשת העתירה שינה המשיב את טעמו ואפשר את קיום הביקור. לא ניתן הסבר ממשי לשינוי שחל אצל המשיב ביחס למניעה של העותר. בנסיבות אלה, אין בידי לשלול את טענת העותרים כי הגשת העתירה הייתה מוצדקת. אכן, לא הגשת העתירה היא שהובילה לקבלת הסעד. אך כאשר התנהלות המשיב היא שהובילה לצורך בהגשת העתירה, מרכז הכובד מצוי בשאלה האם מנקודת מבטו של עותר סביר, הגשת העתירה הייתה נחוצה והכרחית, ולא בשאלת הקשר הסיבתי בין הגשת העתירה לבין הסעד שהתקבל.

5.

אשר לטענת המשיב כי בפני העותרים עמד סעד חלופי בדמות עתירת אסיר, יש לזכור כי הדיון בעתירה הסתיים ללא כל קביעה שיפוטית בעניין זה. טענה דומה שהעלה המשיב בעתירה אחרת (בג"ץ 4127/09) נדחתה על יסוד הקביעה כי במוקד העתירה עומדת תקנה 30(א) לתקנות בתי הסוהר, תשל"ח-1978, וזו אינה חלה על האסיר אצלו מתבקש הביקור אלא על האסיר לשעבר המבקש לבקר אסיר בבית הסוהר (החלטת כב' השופטת ע' ארבל מיום 25.6.2009). מאחר שגם במוקד עתירה זו עומד האסיר לשעבר, איני סבורה כי הטענה בדבר קיומו של סעד חלופי שוללת את צדקת העתירה ואת פסיקת ההוצאות.

6.

מכאן לשיעור ההוצאות. מדובר בעתירה שאינה מורכבת, שנסתיימה במהירות בלא צורך בכתבי בי דין נוספים ובקיום דיון. בקביעת שיעור ההוצאות יש להביא בחשבון גם את העובדה שהביקור התאפשר ללא קשר להגשת העתירה. לאור כלל נסיבות העניין, ישלם המשיב לעותרים שכר טרחת עורך דין בסך 2,500 ₪. סכום זה נקבע גם באין ראיות מטעם העותרים לעניין זה. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום ההחלטה ועד התשלום בפועל.