בג"ץ 5032/06 מנדל וינבך נ. ראש עיריית ירושלים

1.

בעתירה קובלים העותרים על הסכם חכירה שנעשה בשנת 2001 בין עיריית ירושלים לבין המשיבה 5 לגבי קרקע מסוימת בירושלים וכן על היתר בנייה שניתן למשיבה 5 לשם תוספת בנייה על אותה קרקע בשנת 2003.

2.

העתירה לוקה במובן זה שהוגשה תוך שיהוי משמעותי, וכן לעניין היתר הבנייה בכך שלעותרת נתון סעד חלופי. אף לגופו של עניין לא נמצא לנו שנפל פגם המצדיק התערבות בפעולתן של הרשויות המוסמכות.

3.

כאמור, הסכם החכירה נעשה בשנת 2001 ואילו היתר הבנייה הוצא בשנת 2003. העתירה עצמה הוגשה בשנת 2006. לא ניתן הסבר מספק לשיהוי וכבר מטעם זה דינה של העתירה להידחות על הסף. בכל הנוגע לתקיפתו של היתר הבנייה, הרי העותרים יכלו לפנות לבית המשפט לעניינים מינהליים שנתונה לו סמכות בקורת על החלטות בענייני תכנון ובנייה.

4.

לגופם של דברים הסתבר כי הקרקע בה מדובר הייתה אמורה להירשם על שם המשיבה 5 וזאת על פי טבלת איחוד וחלוקה בתוכנית הרלוונטית. כנראה בשל תקלה נרשמה הקרקע על שם עיריית ירושלים. על מנת לתקן את הטעות נעשה הסכם החכירה. כלומר, היה צידוק לעשייתו של ההסכם, גם בלא לקיים את הנוהל בענייני הקצאות.

5.

העתירה נדחית. העותרים ישאו בשכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ש"ח לכל אחד מן המשיבים (המשיבים 2-1 ייחשבו כאחד וכך אף המשיבים 4-3), היינו סכום כולל של 15,000 ש"ח.